קיצור תולדות העיר שכם יואל נוימן

סקירה היסטורית מתקופת האבות ועד ימינו. א. ההיסטוריה הקדומה של שכם שרידי הישוב הקדומים ביותר בשכם מתוארכים לתקופה הכלכוליתית, בסביבות 3,000 לפני-הספירה, אולם מהתקופה הזו אין שרידים של עיר של ממש [בהקשר לכל הנתונים המדעיים הנזכרים במאמר, ובפרט בהקשר לתיארוך – ראה בהערת הסיום הראשונה. על השימוש בתאריכים לועזיים – ראה בהערת הסיום השניה]. לראשונה, נזכרת שכם כעיר חשובה בכתובת חוסבך, טרום תקופת האבות, שם רואה פרעה השלישי את העיר כיעד לשאיפותיו האימפריאליסטיות (מלך 1878-1843 לפני הספירה). בשנים 1850-1750לפנה"ס [תקופת האבות] גדלה העיר וההתיישבות בעיר באופן ניכר. בתקופת החיקסוס, בין השנים 1750-1550 לפנה"ס, חלה התעצמות נוספת וניבנת חומת הענק הנראית עד ימינו [תקופת האבות והירידה למצרים]. בשנים 1550-1400 לפנה"ס מוחרבת העיר בידי המצרים ומוקמת מחדש, וב-1400 לפנה"ס, ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ, אנו נתקלים במכתבי תל-עמרנא בתלונות של מלכים מהארץ על לבאיה מלך שכם שהטיל את חיתתו על כל האזור ומעבר לו (מאותה תקופה נמצא בעיר מכתב תלונה של מורה שלא קיבל את שכרו). אותו לבאיה הוזמן לפגישה/עימות עם פרעה באזור מגידו ושם הוא חוסל [ומעניינת ההקבלה למלך יאשיהו]. במקביל אנו מוצאים התייחסות לשכם במקרא בתקופת האבות, שבהקשר אליהם נזכרת שכם לראשונה בתורה. ב. מתקופת האבות עד כבוש הארץ 1. אברהם אבינו "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב, ו-ז) 2. יעקב אבינו "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב-שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". (בראשית לג, יח-כ). לאחר מכן יש את מעשה דינה (פרק לד) ויעקב נאלץ לשנות את מקום חניתו. אך לפני כן בני יעקב מסירים את אלהי הנכר אשר בידם והנזמים אשר באזניהם "וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם" (בראשית לה, ד). למעשה שמעון ולוי מיחס יעקב יותר מאוחר משמעות של כיבוש: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). למרות העזיבה, הקשר עם שכם לא נותק. כך אנו מוצאים שבשבת יעקב בחברון הנה – "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" (בראשית לז, יב). 3. בכבוש הארץ בפרשת ראה, מצווה אותנו התורה: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל. הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים יא כט-ל). יש לשים לב ששכם אינה מוזכרת כאן במפורש. ואכן ישנה מחלוקת תנאים בנידון, ולדעת ר' אליעזר "אין זה הר גריזים והר עיבל של הכותים" (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה), אבל המשנה הביאה רק את דעתו של ר' יהודה: "כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון בצד שכם" (סוטה פרק ז). ואכן מיד עם הכניסה לארץ וכיבושה הניסי של יריחו וכיבוש העי, 'רצים' בני ישראל אל שכם: בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל (סוטה לו,א) שם הם מקיימים את מצוות התורה, ככתוב בספר יהושע (ח, ל-לד): אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה… וַיִּכְתָּב-שָׁם עַל-הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה… וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי-כֵן, קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה… ג. מכבוש הארץ עד גלות בבל 1. בסוף ימי יהושע כאשר רוצה יהושע לכנס את כל שבטי ישראל לפני מותו, הוא מכנסם בשכם (ירושלים טרם נבחרה אז), ככתוב בסוף ספר יהושע (פרק כד): "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה… וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם… וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'. וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה. 2. אבימלך לאחר מות יהושע מתחוללת בשכם פרשה מוזרה, פרשת אבימלך. אבימלך הוא בן גדעון מפלגשו אשר בשכם (שופטים ח, לא). למשפחת אחי אמו הוא קורא "בעלי שכם" (שם ט, ב) והם ממליכים אותו עליהם עקב היותו מאחיהם. ההמלכה עצמה היא בשכם "וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל-בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם-אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שם פס' ו) בעזרתם בעלי שכם, הורג אבימלך את כל שבעים אחיו מלבד אחיו הקטן יותם אשר נמלט. לאחר הרצח, נושא יותם משלו המפורסם אל בעלי שכם מראש הר גריזים, ונמלט [יותם נמלט 'בארה'. יתכן שהוא יורד מהר גריזים אל 'בארות' הקדומה = הכפר 'בורין' בפאתי צומת יצהר של ימינו]. אבימלך מולך שלוש שנים עד שניבע קרע בינו לבעלי שכם (שם פס' כג). געל בן עבד, שהיה כנראה מנכבדי שכם, מורד באבימלך. זבול ממונה מטעם אבימלך על ענייני העיר. אבימלך מנצח בקרב, הורג אח תושביה והורס את העיר "וַיִּלְכֹּד אֶת-הָעִיר וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת-הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (פס' מה), אבל חשובי העיר "בעלי מגדל שכם" התבצרו במגדל העיר "וַיָּבֹאוּ אֶל-צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית" (פס' מו) אך גם אותם, כאלף נפש, שורף אבימלך (פס' מט). 3. רחבעם עם התגלות בחירת ירושלים יורדת חשיבותה של שכם. אף על פי כן, לאחר מות המלך שלמה, ברצות רחבעם בנו למנוע מרד ופילוג, הוא מארגן את טכס ההכתרה בשכם "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" (מלכים א' יב, א). למרות זאת המרד פורץ ורחבעם בקושי נחלץ בגפו (שם פס' יח). המלכות מתפלגת ושכם היא הבירה הראשונה של מלכות ירבעם "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ" (פס' כה). אולם כבר ירבעם יוצא משכם וממקם את בירתו המנהלתית בפנואל (לכאורה ממזרח לירדן, בנחלת מנשה), כאמור "ויצא משם ויבן את פנואל". את המרכז הדתי בונה ירבעם בבית אל (מסביב לעגל). ד. התור השומרוני של שכם עד גלות שומרון (720 לפנה"ס), שכם אינה חוזרת להיות עיר בירה וממילא אינה במרכז המאורעות. אולם אנו יודעים שגם אחרי הגלות נשארו בה שרידים יהודים. מיד לאחר חורבן המקדש, באים לירושלים אנשים משכם שעוד טרם שמעו את בשורת החורבן: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן" (ירמיה מא, ה). האשורים שהגלו את ישראל נהגו לעשות כך בכל מקומות כיבושם, כך שמעשיהם היו בגדר של "חילופי אוכלוסין". במסגרת חילופים אלו הם הביאו לכאן מהאזורים ההרריים שבצפון מזרח עיראק של ימינו מתיישבים חדשים "וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ" (מלכים ב' יז, כד). עממים אלו – שלשרידיהם כיום אנו קוראים 'שומרונים' – נקראו ע"י חז"ל 'כותים'. הם קבלו חלקית את אמונת ישראל אך פרשו עצמם מכלל ישראל ומבחירת ירושלים וראו את הבחירה בשכם ולכן לא קבלום חז"ל, כמו שכתוב במסכת כותים בסופה "מאימתי מקבלים אותם, משכפרו בהר גריזים והודו בירושלים ובתחיית המתים". [ראוי לשים לב שהשומרונים מקבלים עליהם את התורה מתוך הכרה שהיא 'משפט אלוהי הארץ' אך לצורך כך מובא אליהם אחד מכהני שומרון המכהן בבית אל. כך יוצא שהם מקבלים את התורה של כהני ירובעם המשלבת את עבודת העגל בעבודת ה' מחד, ומאידך אינה מכירה בירושלים כמקום אשר בחר ה'.] מאז, במשך מאות שנים, הוו השומרונים את האוכלוסייה המרכזית בעיר. בזמן כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון, שלחו לו השומרונים 7000 איש לסיוע בכיבוש צור, וכתמורה הרשו להם לבנות "בית מקדש" משלהם על הר גריזים. יוסף בן מתתיהו מציין (קדמוניות יא, ח) "שהרבה מפושעי בני עמנו נספחו לעבודת מקדשם". אומנם חכמינו מספרים כי הם ניסו לנצל את מצבם כדי לפגוע ביהודים ובמקדש אך זממם לא עלה בידם (ראה את המסופר בגמרא יומא סט). בימי אנטיוכוס אפיפנוס (=אנטיוכוס הרשע של חנוכה), הושם המקדש השומרוני לבית אלילות יווני. תוך כדי פשרה ע"מ לרצות את המקומיים, הוגדר אליל מקומי שכמי שקיבל מעמד שווה בפנתאון האלילי היווני. מאחר שהשומרונים ערכו טבח ביהודי העיר, עלה עליהם יוחנן בן הורקנוס המכבי (בשנת 128 לפנה"ס) הרג את מרבית תושביה, הרס את העיר (כסה אותה בעפר) וגם את מקדש "יופיטר קסניוס" שעל הר גריזים – ניתץ. פלטנוס וניאפוליס העיר נשארה מאז חרבה, וסביבותיה קמה התיישבות כפרית שמוזכרת במדרש, בשם פלטנוס (דולב ביוונית, שממנו צמח ככל הנראה השיבוש הערבי "בלטה"). כ-150 שנה אחר-כך, בשנת 72 למניינם, שלוש שנים לאחר חורבן המקדש, יסד טיטוס על יסודות הכפר "מעברתה" – באזור הצר ביותר שבין גריזים לעיבל, כשני ק"מ מערבית לשכם – עיר חדשה "פלאביה ניאפוליס". פלאביה – על-שם השושלת הקיסרית, ניאפוליס = עיר חדשה. מעמד העיר הקנה לתושביה זכויות רבות, כולל התקנת מתקני שעשועים – היפודרום (מרוץ סוסים), תיאטרון, אמפיתיאטרון, מזרקות ועוד, שאכן הוקמו בה ושרידיהם נחשפו בשנות השלטון הישראלי ע"י קמ"ט ארכיאולוגיה ד"ר יצחק מגן. ראוי לציון שמועד ההקמה, שנים ספורות לאחר החרבת בית שני ע"י הרומאים, אינו מקרי. ככל הנראה יסוד העיר קשור להתחיבות לתת תמורה הולמת לחיילים הרומאים שהשתתפו בקרבות החורבן. על מטבעות העיר מזמן אנטונינוס פיוס, 160-159 למניינם, ניכרת נטייה ברורה לאלילות. יתכן שעל תקופה זו דברו חז"ל כשאמרו (על השומרונים) "דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים" (חולין ו, א). מכיוון שהשומרונים תמכו במלחמת האזרחים שפרצה ב-פסקניוס והוא הפסיד, שלל מהם יריבו, שניצח, ספטמיוס סוורוס, את זכות העיר והחזירה להם רק לפני מותו ע"פ הפצרת בנו קרקלה. בשנת 249 למניינם העלה פליפוס האב את העיר למעמד של קולוניה. בשנים 529-484 למניינם מרדו השומרונים בביזנטים [ביזנט=רומי המזרחית. לאחר התנצרותה הרשמית של רומא חל בה פילוג ו'מלכות רומי הקדושה' התפלגה לשתי טומאות נפרדות]. כתוצאה מכך, ירדו השומרונים מעל במת ההיסטוריה. ה. מהכיבוש הרומאי ועד ימי הבינים באותם מאות שנים מהכיבוש הרומאי ועד סוף ימי הביזנטים, היתה שכם עזובה מיהודים. הדבר בא לידי ביטוי ביחסם של חז"ל שהחילו על העוברים דרך שכם ומחוזותיה את 'טומאת ארץ העמים'. מאותה תקופה הידרדרה ארץ-ישראל כולה ובשלבים מהירים הפכה להיות פרובינציה מזרחית נידחת. אף-על-פי-כן משכה הארץ בקדושתה נוסעים לא מעטים ואף עולים, ומכיוון שבשכם שוכן קבר יוסף נמשכו אליה רבים מן התיירים ותיארוה. הנוסע האלמוני מבורדו מזכיר ביומן מסעותיו (333 למניינים) את ביקורו בקבר יוסף. אבסביוס (אחד מ'אבות-הכנסייה', במאה ה-4), כותב באונומסטיקון (ספר השמות הגיאוגרפיים שבמקרא): "שכם היום חרבה ומראים את המקום בפרברי ניאפוליס. שם מראים גם את קבר יוסף". מפת מידבא, מתחילת המאה ה- 6, גם היא מציינת את "ציון יוסף" בצד "ניאפוליס". הלקסיקוגרף אלבגדדי כתב בשנת 1225 "בלאטה – עיירה במחוז נאבלוס בארץ פלסטין. היהודים סבורים כי נמרוד בן כנען חי במקום זה ובו השליך את אברהם לתוך האש… במקום זה נקבר יוסף הצדיק, קברו המפורסם הוא ע"י עץ"… הערה: בכל הכתבים מהגניזה הקהירית לא נמצא אזור שכם ואף ש"לא ראינו אינה ראיה", אומר הדבר דרשני, וכנראה שלא היה ישוב יהודי בה גם בין השנים 800-1200. באותה תקופה כותב הנוסע רבי בנימין מטודלה במפורש "אין יהודים בשכם". לעומת זאת כותב הרמב"ן שכאשר פשטו הטאטרים [=המונגולים] על הארץ והחריבו את ירושלים (1299) הבריחו היהודים את ספרי התורה מירושלים לשכם. ומכאן שישבו בה יהודים, אם כי ייתכן שרק גולים זמניים. ר' שמואל בר' שמעון משיירת בעלי התוספות שעלו ארצה כותב באותה תקופה "וראינו קברו של יוסף הצדיק ולנו שם ועשינו שם שבת בשמחה". מעט מאוחר יותר מבקר גם תלמיד הרמב"ן במקום ומזכיר לראשונה את שני העמודים למרגלות הקבר וחומת אבנים נמוכה מסביב לקבר. ו. ימי השלטון התורכי כל הנוסעים שאחר-כך אינם מזכירים ישוב יהודי, כנראה מהסיבה שכתב ר' עובדיה מברטנורא "כל הדרך לא הלכנו כי אם בלילה מפני יראת הכאפרי (שודדים). בלילה קמנו לעלות לדרכנו. ה' מצא את עוון עבדיך כי פגענו בדרך משרתי הקאפרי משכם, והחזירו אותנו אחור אל מחנה הקרוב לשכם ושם עמדנו כל הלילה באימה וביראה. ויהי בבוקר נתפשרו עימהם 14 דוקטים (מטבעות זהב) והגיע חלקי 14 כסף. בליל ו' נסענו מהמחנה והלכנו כל הלילה בפחד ורעדה פן ירדפונו אנשי שכם כי רובם שופכי דמים". מצב זה בלט כל כך עד שר' חיים פלג'י כותב (בשנת 1760) על הסכמה של מהר"י קארו: "וכל קדושים עמו החרימו שלא ידורו דירת קבע בשכם… ובזמננו יצא תלמיד חכם מארץ-ישראל והשתדל לסובב נתיבות כדי לעשות ישוב בשכם ובית הטבילה בית-הכנסת ותלמוד-תורה ולקח אותו אלוקים בעודו עסוק בזה…, ובהדי כבשו רחמנא למה לן" [בירור הלכתי על חרם זה כתב בימינו בשו"ת ציץ-אליעזר, ח"י סימן א וחלק י"א סי' יב, ומסקנתו שאין לחוש לחרם. וכן דן בכך בשו"ת יין הטוב לרב ניסים סי' מ"ז עיי"ש]. בכל זאת, עם כיבוש הארץ בידי התורכים (1517) התייצבה הקרקע מעט ושכם, שנעשתה בירת אחד מארבע מחוזות הארץ (עזה, ירושלים, שכם, צפת), נעשתה בטוחה מעט יותר. ר' משה באסולה מספר ב-1522 ששהה בעיר שישי ושבת, ובשבת הלך לקבר יוסף. הוא מצא בעיר קהילה בת 12 משפחות. במפקד משלמי המסים בשנים 1539-1533 נמנים 71 משפחות יהודיות בשתי השכונות. בשנת 1546 פקדה רעידת אדמה את הארץ ושכם נהרסה כליל. שלוש שנים אחר-כך – עשר שנים לאחר המפקד הקודם – נמסר על 36 משפחות ו-5 רווקים. ב- 1590 היה מספרם 34 משפחות. התייר הקראי שמואל בן דוד מונה בשכם ב-1641 שש משפחות. בשנים 1704-1698 ישב בשכם השבתאי נחמיה חייא חיון ימ"ש (נביאו של משיח השקר שבתאי צבי שר"י), אך לא ידוע מה היה היקף קהלו. ר' דוד דבית הלל – מעלית הפרושים בסביבות שנת 1820, מספר על 10 משפחות יהודיות, ועל הערבים בשכם הוא אומר "והם אנשים רעים מאד". עקב דלדולה של שכם, תיקנו רבני ירושלים, בערך בשנת 1785, שכל מבקר בקבר יוסף ישלם ל'קהילה' ארבעה גרושים, ומבקרים בירושלים שאינם עולים שכמה יתרמו לקהילת שכם גרוש וחצי. על אף התקנה של רבני ירושלים, לא זכה הישוב להתפתח. ב-1832 מזכיר ר' חיים דובריש כמה בעלי בתים בשכם (הוא מציין שעשו פורים בי"ד ובט"ו). ב-1834 נמנו בעיר 2 מנינים ספרדיים ואחד אשכנזי, ואף מצטרף לישוב ר' יוסף דוד עייש, בנו של הראשל"צ ר' יעקב משה עייש. ב-1837 נמנו בעיר 25 משפחות וכמספר זה בערך נמנו ב-1860. באותה שנה ניסו 6 משפחות אשכנזיות להתיישב בעיר אך בני "המחמדים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות גם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו", ועל כן עזבו. מאז התדלדל הישוב לחלוטין. ב-1867 נמנים במקום 12 משפחות. ב-1881 הם שולחים כרוז זעקה לרבני ירושלים שיאפשרו להם לפחות להחזיק שו"ב, אך ללא הועיל. ב-1899 נמנים במקום 31 נפש וב-1908 עת ביקר יצחק בן צבי במקום, לא הייתה בו נפש יהודית. באותה תקופה גם ניסה חסיד אשכנזי, הרב משה מנדל וורנר (תלמיד בעל ה'אבני נזר'), לייסד קהילה בשכם. בשנת תרמ"ד-1884 הוא קיבל מכתב המלצה חם מהרבי יעקב מצ'כנאוו, בו כתב בין היתר כי "יושבי ירושלים.. מצבם רע.. יבקשו למו מקלט בעיר שכם… ירושלים נבחרת לקדושה.. עיר שכם אדמתה פוריה ודשנה.. גם דירה מרווחת תשיגו במחיר מצער.. ובזה יתעוררו רבים לבוא לארץ הקדושה..". "אחינו אנשי בריתנו התעוררו… לישוב עיר הקדושה שכם ת"ו..". אולם גם ניסיון זה כשל. ב-1909 התיישב יהודי אשכנזי במקום ופתח בית מלון, אך עקב רדיפות עזב. ב-1918, מאוחר יותר, היה ניסיון של גרעין "השומר הצעיר" (!) להתיישב בשכם, אך דרכו לא צלחה. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, שוחררו כל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן ובכללם שכם (בה שכן גם מטה אש"ף). העיר שוחררה ללא קרבות, כיון שהתושבים חשבו שהטנקים של צה"ל שייכים לתגבורת העירקית [יש לציין שגם בספר יהושע לא מוזכרים קרבות וכיבוש בעיר שכם]. בעקבות המלחמה החלה התעוררות בעם לחידוש הזיקה וההתיישבות בחלקים המשוחררים – התעוררות שהחלה ביהודה (חברון וגוש עציון) ועברה אף לשומרון. עוד לפני מלחמת יום כפור, קם גרעין אלון-מורה, שהתאחד אחרי המלחמה עם סיעת 'אמונים' במפד"ל, במטרה להתיישב בשומרון עם דגש על שכם. ב-1976, לאחר שהורד מהקרקע שמונה פעמים, זכה גרעין אלון-מורה לאישור ישיבה במחנה הצבאי בקדום – קדומים דהיום – במבואות שכם המערביים. ב-1979 המשיך הגרעין ועלה להתיישב ליד הכפר רוג'יב בפאתי שכם המזרחיים ("סמוך ונראה" לעיר), וב-1980 – בעקבות פסק-דין של בג"ץ – עבר לג'בל כביר (הר כביר), שם שוכן הישוב אלון מורה עד היום. שכם עצמה, עדיין נותרה מצפה ליהודים [ובאדמות רוג'יב הוקם כעבור 5 שנים הישוב תל-חיים שהוסב שמו לאיתמר] ב-1982 נוסדה ישיבת עוד יוסף חי ע"י קבר יוסף בידי המייסד וראשון התלמידים רומם אלדובי נרו-יאיר. באותה עת החל להתגבש גרעין שכם שמטרתו – להתיישב בשכם. על המשך ההיסטוריה – המגיעה עד ימינו אלו – עוד ייכתב בודאי, ואנו מצפים לראות בשוב העיר לבעליה. הערות לסיום על המחקר המדעי המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי אינו מדע מדוייק. בתחומים רבים העדר חומר משאיר מקום נרחב לדמיון והוא אכן סוער בקרבם של רבים מהחוקרים. ישנם מניעים ['נגיעות' בלשון בעלי המוסר] רבים העשויים לשבש קריאה ישרת-לב במפת ההיסטוריה והארכיאולוגיה. החל במניע הפשוט של "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", והמשך בכך שבימינו יש תמריץ להתבלטות בצורת מלגות מחקר שהמאבק עליהם עוצמתי ויצרי לרוב. באופן כללי ישנם השפעות רבות שיש צורך לשים לב אליהם: 1. "אהבה מקלקלת את השורה" – חוקרים רבים שבאו מאהבת התנ"ך, בהם דתיים (בעיקר נוצרים) ושאינם דתיים (כגון יגאל ידין). הם שייכו באופן אולטימטיוי ורומנטי כל ממצא לארוע ידוע מהתנ"ך או מהמקורות. כך כל גיזת צמר סווגה כחלק מציצית, כל אבן כאבן עליה ישב דוד המלך וכו'. הדברים אמורים הן בזוטות והן בזיהוי מקומות ועוד. אגב, יש שיתוף פעולה בתחום בין יהודים לנוצרים ועל כן חדשות לבקרים נשמעים כותרות מהסוג "חוקרים ישראלים גילו את התכריכים של יש"ו" וכדומה. 2. "שנאה מקלקלת את השורה" – חוקרי תנ"ך מזן בקורת המקרא, המעונינים להציגו כמסכת לא אמינה; אינטרסנטים במאבקים תיאולוגים, כמו נוצרים המעונינים בממצאים שיצדיקו את ההסטוריוגרפיה של דתם; ערבים המעונינים להוכיח את הוותק של תרבותם ו/או להכחיש זיקת היהודים, ועוד ועוד. ראוי להדגיש שיש קבוצה של חוקרים ממוצא יהודי, בעיקר באוניברסיטת תל-אביב, שהמפורסם בהם אילן פפה [חי באנגליה כבר שני עשורים], עושים כל מאמץ כדי להוכיח שהתנ"ך הוא בדיה ואין כל זיקה הסטורית יהודית מלפני בית שני או שלהי בית ראשון לארץ. עפ"ל. 3. מפורסמים ומעוררי סנסציה מטעם עצמם – כל מיני תאבי פרסום (ומלגות) שסותרים בדווקנות כל מוסכמה. למשל, לאחרונה פורסם מחקר שכותרתו "היוונים בכלל לא רצו להעביר את היהודים על דתם". בגוף המחקר מובא שהיוונים רק רצו להפסיק את שמירת השבת וכו' אבל כוונתם היתה לא להעביר על דת אלא לחבר את היהודים לעולם הגדול… אבל פעמים רבות מדובר בטענות על גופם של מאורעות תוך טיעונים משונים עד כדי גיחוך. למשל מיודעינו הד"ר [קמ"ט ארכיאולוגיה] יצחק מגן שלל את מיקומו המקובל של קבר יוסף באמצעות רצף הטיעונים הבא: 1. נמצאו קברים עתיקים במדרונות הדרומיים של הר עיבל (700 מ' צפונית לקבר יוסף). 2. לא מתאים לקבור מתים באמצע שדה פורה כי זה לא כלכלי. 3. לכן לא יתכן מיקומו הנוכחי של קבר יוסף ועלינו להניח כי הוא נקבר בשולי הר עיבל. ישפטו הקוראים בעצמם את רמת ההוכחה. אכן דוגמאות אלו הן עדיין ברמה גבוהה ביחס לדוגמאות מגוחכות אחרות המגיעות עד כדי אבסורד. אין בכוונת סקירה זו להתיימר להכריע בנושאים הנתונים במחלוקת אלא לתת סקירה כללית בלבד. אולם ראוי להדגיש כי בעניין התיארוך של שכבות וארועים רבה המבוכה. יתר על כן בעניין ההקבלה בין ארועים מקראיים להסטוריים רבה המחלוקת ביותר. לעניננו ראוי להדגיש כי: א. בנושא מי הם מלכי מצריים הקשורים לאבותינו ולשיעבוד מצרים – רבו כמו רבו הדעות. אבל גם בתוך השושלות המצריות עצמם אין הסכמה בין החוקרים. גם לגבי הפולשים למצריים בעיקר ההקסוס/חקסוס היו דעות רבות, חלקם השערות רומנטיות פרועות. ב. גם התקופה שבין מלכי בבל ותחילת בית שני, בעיקר תקופת השלטון הפרסי, שרויה בערפל עד ימי אלכסנדר מוקדון. ישנו הבדל ניכר בין הכרונולוגיה החזלי"ת של התקופה לבין התיעוד ההסטורי של השושלות הפרסיות שימי שלטונם ארוך בהרבה מהמתואר בחז"ל. עד היום לא ניתן פיתרון ותיווך הולם לבעיה. על כן יש לראות את ההקבלות המוצגות בגוף המאמר ככלליות בלבד. על השימוש בתאריך הלועזי לגבי השימוש בתאריכים למניינם, לספירה ולפני הספירה – השימוש הוא לצורכי נוחות. היו שראו בכך בתנאים מסוימים לתא דעבודה-זרה [שו"ת מהר"ם שיק], היו שראו בכך בזיון לתרבות ישראל האמיתית [מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל], והיו שראו בשנים אלו שנות שלטון רומי בישראל כמו שהמנין לשטרות הוא למלכות אלכסנדר מוקדון. מכל מקום, בשותי"ם של ראשוני האחרונים, כגון בנימין זאב והרמ"א, מופיע התאריך למנינם מספר פעמים ללא הסתיגות. וודאי שזהו אילן גדול דיו להתלות בו. על כל פנים, כל עוד לא הורגלו העוסקים בתאריך-עברי לדבר במספרים תחת אותיות, קשה מאוד להפנים את השימוש בתאריך לבריאת העולם [אגב, תהליך המעבר למנין בריאת העולם תחת המנין לשטרות הוא מאוחר והחל רק בשלהי תקופת הגאונים].

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

תל בלטה – שכם הקדומה ד"ר אריה בורנשטיין

סקירה קצרה על תל בלטה הוא שכם הקדומה, מתקופת האבות ועד החורבן החשמונאי. הסיכום דלהלן נכתב בשלהי המאה ה-20 בעת שתל בלטה היה הומה ממטיילים ובקבר יוסף פעלה ישיבת "עוד יוסף חי". ד"ר אריה בורנשטיין הוא מרצה לתנ"ך ולימודי ארץ-ישראל במכללות אקדמיות, בית הספר הארצי למורי דרך ומכון אבשלום לידיעת הארץ. תל בלטה שוכן במוצא המזרחי של עמק שכם (שבין הר גריזים להר עיבל) כשהוא צופה על מערכת העמקים המזרחיים (עמק המכמתת, עמק "אסכרות" – סהל עסכר, עמק "בית פרך" – סהל בית דג'ן). ניתן להגיע אליו מכל דרך החוצה את שכם מזרחה – אבל עדיפה הדרך המזרחית-צפונית. התל גבוה 12 מ' מעל סביבתו ובולט מעל העמק (מחוץ לצידו הצפוני – שם שינו עבודות עפר לסלילת הכביש את כל השטח). שמו של המקום, "בלטה", משמר את שמה הראשוני של שכם – אלון מורה ששובש בתרגום השבעים ובתרגומי התנ"ך האחרים ממשמעותו המקורית – 'מישור (=אֵלון) מורה', ל"עץ אָלון מורה" – בערבית "בלוט (=אלון מצוי) מורה". השם נשתמר בשם הכפר שלצידו (ומחנה הפליטים הענק שמדרום מזרח לתל). בסמוך לגבעה – מדרום מזרח – נובע המעיין עין-דיפנה ממפלס מי התהום של הר גריזים. המעיין משמש את הכפר בלטה כיום. בתקופות קדומות יצאו אל המעיין מ"שער המים" המזרחי שבעיר הקדומה. חפירות ארכיאולוגיות בוצעו במקום בשנת 1931­-1941 (משלחות גרמניות) ובשנים 1969-1956 (משלחות אמריקאיות בראשות ג.א.רייט). במקום נמצאו שרידים מעטים מהתקופה הכלכוליתית ומתקופת הברונזה הקדומה – ובהתייחס לאזור מרכז הרי יהודה ושומרון היה זה אחד האתרים הראשונים שנושבו בתקופות אלה. גולת הכותרת של הממצאים הארכיאולוגיים בתל בלטה היא העיר המבוצרת שנוסדה בראשית תקופת "הברונזה התיכונה" ב' – היא תקופת האבות. בראשית תקופה זו (המאה ה-19 לפנה"ס) נבנה על הגבעה 'תחום מקודש' (טמנוס) שהכיל מקדשי חצר שהוקפו בחומה. רק ב-1700 לפנה"ס לערך הוקף שטח העיר כולה – בחומה (סוף מאה 19 לפנה"ס) – ששרידים מעטים ממנה נראים כיום. מספר שנים לאחר מכן שפכו בוני העיר סוללה מצידה החיצוני של החומה הנ"ל. גובה הסוללה היה כ-10 מ' מעל העיר והיא היוותה את המגן החיצוני למקום. עיקר השימוש בעיר – כל תקופה זו – היה התחום המקודש. זה כלל מקדשי חצר, כאשר לכל אליל "הוקצבה" חצר להקרבת קורבנות, מקדש קטן וחדרים מצפון לחצר לטובת משרתי המקדש. היה זה כנראה מרכז אלילי גדול – אשר אותו פוגשים אבותינו בהכנסם לארץ, ולכן נמנעו מלהכנס לתוך העיר… לקראת סוף "תקופת הברונזה התיכונה" (מאה 17 לפנה"ס) הוחלף הביצור של העיר כשהוקמה כאן חומה אדירה על גבי הבסיס החיצוני של הסוללה. כיום, בבואנו אל העיר מצפון, אנו מבחינים היטב בבסיסה של החומה שנבנה מאבנים קיקלופיות אדירות ועל גביהם מספר נדבכים של אבנים קטנות וחומת לבנים. בחומה היו שני בתי-שער: בית השער הצפוני-מערבי היה בנין אדיר עם מספר קומות. לבניין – כניסה חיצונית בולטת מהחומה החוצה, עם 2 גומחות לדלתות הזזה (או מילוי לחיזוק מזוזות השער…). בתוך המבנה נראים 2 גרמי מדרגות ו-4 תאים בקומת הכניסה שדרכם נעבור אל הפתח הפנימי של הבית שממנו נכנסו אל העיר. בניין זה שימש כמרכז השלטוני-מנהלי-צבאי של העיר ובו ישבו "בעלי שכם" (שופטים ט') או "יוצאי שער העיר" (בראשית ל"ד) – הם השופטים והשרים החשובים וחילם. מקום זה הוא כנראה "מגדל שכם" הנזכר במעשה אבימלך. בית שער נוסף היה ממזרח. זהו שער קטן עם 2 תאים בלבד אך גם לו גרמי מדרגות לקומות העליונות. שער זה פנה אל מעין העיר ובו ניצבו געל בן עבד וזבול כשהם מצפים עם שחר להתקפת אבימלך… (שופטים ט'). תקופה קצרה אחר-כך חל מהפך משמעותי בפולחן הקדום במקום, עת מקדשי החצר בוטלו וכוסו עפר ובמקומם נבנה בנין אחד אדיר עם מידות מדויקות באמות בנות 0.525 מ' כ"א (כאמות מקדש שלמה בירושלים). מבנה זה בגודל 50X40 אמה ניצב ממזרח למערב, עם חדר כניסה בגודל 10X14 אמות – אשר עמוד גדול ניצב בחזיתו – ו-2 מצבות קטנות מחוץ לכניסה משני צידי קיר הכניסה (ניתן לראות כיום את בסיסיהם וגומחותיהן). מחדר הכניסה ניכנס לאולם גדול עם עמודים לקירוי (העמודים הניצבים לא באתרם כיום). באולם זה היו הפולחנים הקדומים שבוצעו במקום. קירות המבנה רחבים כדי 10 אמות ובתוכם נבנו חדרים לשרות המשרתים בפולחן. לעומת המשך קיומו של המקדש הנ"ל, בעיר עצמה היתה הפסקת בנייה והתיישבות בסוף הברונזה התיכונה וראשית תקופת הברונזה המאוחרת (אולי בעקבות ההרג של שמעון ולוי…). ערב כניסת בני ישראל לארץ ישראל – בימי הברונזה המאוחרת – נבנה חדרון בתוך המבנה ממערבו. חדרון זה – בבניית לבנים – יצר בצורת המבנה חצר כנ"ל – היכל (החלק הנותר מהאולם הקדום) ודביר (החדרון הנ"ל) – כשהכיוון הוא מזרח-מערב, דבר חריג במקדשי א"י הקדומים, ודומה במבנה ובכוון למקדש שלמה שנבנה כ-400 שנה לאחר מכן. במבנה זה פוגשים בני ישראל בכניסתם לארץ, ולאחר כריתת הברית בשכם (יהושע כ"ד) נקרא המקום "מקדש ה'" כשנוספת לו מצבה ענקית ממול לחזית הכניסה. מצבה זו נראית כיום ברוחב 1.48 מ'- וגובהה לא ידוע אך נראה שראשה היה עגול ולצידה, ע"פ המסופר בספר יהושע, היה עץ אלה ענק. מקדש זה חרב בעת המרידה באבימלך, והוא כנראה "בית מילוא" על קירותיו הרחבים במשל יותם, או בית "בעל הברית" בסיפור חורבנו (שופטים ט'). בהמשך תקופת הברונזה המאוחרת פורחת העיר מחדש עם בנייה למגורים. כלי חרס מגוונים וכדו'. זו העיר שאותה פוגשים בני ישראל אך לא מחריבים אותה – כמו שעולה מהכתוב בספר יהושע פרק י"ב (שאינו מזכיר את שכם בין הערים הכבושות) – עובדה המוכחת בחפירות הארכיאולוגיות. חורבנה הסופי של העיר מקביל לחורבן המקדש הנ"ל – בעקבות מעשי אבימלך. כמצווה ביהושע כ"א, נבנתה שכם כעיר לויים בגבול אפרים ומנשה ע"י דוד המלך ושלמה בנו. היא שמשה כנראה כעיר מסכנות ומרכז שלטוני בימי המלוכה המאוחדת. כאן נתגלתה חומת סוגרים (2 חומות וביניהם חדרים) שניתן לעקוב אחריה מהצד הפנימי של השער הצפוני – בלכתך מערבה. על גבי המקדש המפואר הנ"ל נבנה בית מחסנים. העיר ממשיכה לשמש כעיר שלטון עם אסמים ומחסנים גם בתקופת אחאב והלאה עד לחורבן האשורים. למן המאה ה-7 עם בנייתה ע"י האשורים כנראה ישבו בה עדיין יהודים – ויעיד על כך חותם עברי ("למבן") – וכל זה תואם את המסופר על האנשים משכם שבאו לזבוח בירושלים (ירמיהו מ"א). העיר מתקיימת גם בתקופה הפרסית עם כלים, חותמות ושרידים מרשימים שלצערנו לא מבחינים בהם כיום. בתקופה ההליניסטית – עת החלו לפתח את העיר המערבית עדיין מנסים לחדש את היישוב בתל בלטה – ומוקם ביצור ע"ג החומה הכנענית ונעשה שימוש מחודש בשער המזרחי. סופה של העיר היה כנראה בשנת 129 לפנה"ס ע"י כבושי יוחנן הורקנוס. סיור בתל בביקורנו בתל בלטה נעצור את הרכב ליד המוסכים שמצפון לתל בלטה – ונצפה אל התל מהכביש הסמוך. מכאן נרד דרך מפעל השיש – ע"ג שרידי החלקלקה שהקיפה את החומה החיצונית מאמצע תקופת הברונזה התיכונה. נבחין בבסיס החומה – עם אבנים הקיקלופיות – וניכנס לעיר דרך בית השער הצפוני-מערבי. מכאן נעלה לחומת הסוגרים מתקופת המלוכה – ונרד מיד אל המקדש האדיר (בית בעל הברית) שמסוף תקופת הברונזה התיכונה – הוא מקדש ה'. נצא מהמקדש דרך "מצבת יהושע" הגדולה – ומכאן נוכל גם לצפות במקדשי החצר ובחומות שהקיפו אותם. לאחר מכן נחצה את התל מזרחה דרך שרידי הקדומים חפירות בתים בלתי ברורים – אל השער המזרחי שממנו גם תצפית אל עמקי שכם המזרחיים – ותוך חציה של החומה נרד אל "חלקת השדה" של יעקב ולקבר יוסף. המתענינים יוכלו להכנס דרך הכביש המוליך לכפר בלטה – אל מעין העיר הקדומה המשמש כיום את תושבי הכפר.

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

איפה הוא יוסף אחינו - ר' הלל ליברמן הי"ד

נכתב ע"י הקדוש ר' הלל אליהו ליברמן הי"ד בימיו האחרונים, בימים סוערים של פרעות כאשר האחיזה היהודית בקבר יוסף עמדה להשמט מידינו.

בעזרת ה' יום חמישי ו' תשרי ה'תשס"א

שוב ראינו השבוע את ההתקפות הרצחניות של ערביי שכם על קבר יוסף הצדיק. ושוב גבו הפרעות מחיר: חייל משמר הגבול אשר אולי ניתן היה להצילו לולא חוסר ההומניטריות של הערבים אשר מנעו במשך שעות את חילוצו, וגם לולא חוסר הנחישות של המפקדים הבכירים של צה"ל אשר מוכנים היו לשלוח ולסכן ארבע מחיילנו לתוך שכם, מחופשים כערבים, בכדי לנסות להציל את חייו של הבן של מושל שכם, ג'יהאד עלול שנפצע תוך כדי ניסיון לרצוח את חיילי צה"ל, אך בקבר יוסף נמנעו מלהפעיל כח צבאי בכדי לחלץ את החייל הפצוע כי "לא ידעו שמדובר בחייל דרוזי" כדברי הרמטכ"ל, על כן נאלץ חייל משמר הגבול מדחת יוסף לדמם למות.

וגם שוב כתוצאה מהמצב המסובך הזה שאליו נקלענו בעקבות הסכמי אוסלו – נשמעות קריאות מחלק ממנהיגי הציבור, כגון סגן שר הביטחון, אפרים סנה, שאולי צריך לשקול מחדש את ההצדקה בהחזקת הנוכחות הישראלית במקום המיוחד הזה ששמו קבר יוסף.

יתכן שהיום הדברים נאמרים קצת יותר בעדינות מאשר לפני ארבע שנים כאשר בעקבות אירועי מנהרות הכותל פרסמה העיתונות מודעה של תנועת "ארבע אמהות" עם הכותרת הבומבסטית: "מוטב להתפלל על קברי אבות מרחוק, מאשר על קברי בנים מקרוב". אך המשתמע מכולם הוא אחד: שאנחנו – אנשי קבר יוסף המתעקשים בכל נימי נפשנו להחזיק במקום הקדוש הזה – נושאים באחריות למותם של כל הקורבנות האלה ושכביכול בגללנו (ולא חלילה בגלל האנטישמיות השטנית של אויבנו הערבים) יש מלחמה ולא שלום.

האמת היא כי קל מאד לענות על הטענות האלה. די לומר כי המצב שבו מצוי קבר יוסף כיום – מאחז יהודי בלב שטח ערבי עוין (כפי שמנסים מנהיגים מסוימיםלתאר את המצב) – הוא בעצם אותו מצב שבו נתונה מדינת ישראל כולה בזעיר אנפין: מדינה יהודית קטנה בלב מזרח תיכון ערבי עוין. ומאותו צדק מוסרי שיש בהחזקת מדינת ישראל באיזור שכזה, על אף כל המחיר הבטחוני וכל קורבנות הטרור והמלחמה שהדבר גובה, כך יש הצדקה מוסרית מלאה בהחזקת קבר יוסף הצדיק על אף סביבתו העוינת והסכנות הכרוכות בזה.

אך מכיוון שבזמננו ישנם אנשים מאד חכמים שחושבים בהיגיון על כל דבר ודבר, נראה שבכדי למנוע טיוחים וטשטושי עובדות שמשום מה כל כך שכיחים אצל החכמים האלה, חשוב במקרה הזה לרדת גם לפרטים:

במשנה (מסכת עבודה זרה, פרק ג') מובא סיפור על נשיא ישראל רבן גמליאל שהלך להתרחץ בבית מרחץ בעכו. במקום היה פסל של עבודה זרה אשר הקימו הרומאים. ראה אותו גוי אחד והדבר היה תמוה בעיניו כיצד נשיא ישראל מתרחץ במקום שהוקם פסל לעבודה זרה: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: כתוב בתורתכם שאסור לעבוד עבודה זרה, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אני לא באתי הנה בגבולה, היא באה בגבולי". כלומר, רבן גמליאל השיב כי המרחץ הזה היה שייך ליהודים, ורק לאחר מכן באו הרומאים והקימו שם את הפסל שלהם, ומכיוון שכן – אין איסור להתרחץ שם גם עכשיו למרות נוכחות הפסל במקום.

היום, לפי ההסבר של מנהיגי הציבור משתמע, כביכול, כי פעם היה מנהיג יהודי בשם משה רבינו אשר ציוה לקבור את יוסף דווקא בלב אוכלוסיה ערבית עוינת. לעשות לערבים "דווקא" ולקבור את יוסף באמצע שכם, ובגלל אותה החלטה אומללה, עד היום אנחנו סובלים.

אך לא היא! האמת צריכה להאמר: לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

לכאורה, אין צורך להאריך בזיקה ההיסטורית העמוקה של עם ישראל לעיר שכם:

די היה לומר כי שכם היתה התחנה הראשונה של אברהם אבינו בארץ ישראל, והמקום הראשון שהתגלה אליו הקב"ה והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

די היה לומר כי שלושה מהמזבחות הקדומים שבנו אבות האומה לאלוקי ישראל היו בשכם.

די היה לומר כי זה המקום אשר בחר יעקב אבינו לקנות נחלתו בארץ ישראל "ויבא יעקב שלם עיר שכם… ויקן את חלקת השדה" – אותה חלקת השדה שבה נקבר יוסף הצדיק לאחר יציאת מצרים, שעד היום הוא אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים להטיל ספק אודות בעלותנו על המקום, כי אבותינו קנו מקומות אלו בכסף מלא.

די היה לומר כי שכם היה מקום מעמד הברית בהר גריזים והר עיבל שבו נהיינו לעם ונעשינו ערבים זה לזה.

ודי היה לומר כי בזמן התנ"ך שכם היתה בירת ממלכת ישראל "המלכה הבלתי מוכתרת של ארץ ישראל", ומקום שהתקיימה בו קהילה יהודית רצופה במשך אלפי שנים עד שאחרוני יהודי שכם גורשו מבתיהם ע"י פורעים ערבים לפני כשבעים שנה.

אך מכיוון שישנם כאלה שתמיד טוענים: היסטוריה לחוד ומציאות עכשווית לחוד, חשוב שידעו גם את העובדות מהדור הזה אודות קבר יוסף הצדיק, כיצד נוצרה המציאות ה"בעייתית" הזו ששמה "קבר יוסף".

עד לפני שנים בודדות לא היה קבר יוסף בלב אוכלוסיה ערבית עוינת, אלא בפאתיה המזרחיים של העיר שכם המודרנית בתוך שטח פתוח.

ישנה תמונה מפורסמת של קבר יוסף משנת 1904 כשברקע התמונה נראה שדה פתוח לרווחה עד להרים שבאופק ללא בית אחד בסביבה. תצלום אויר של העיר שכם מלפני שמונים שנה, מראה את קבר יוסף כבית בודד בשטח פתוח במרחק של קילומטר וחצי מהעיר שכם המודרנית! קבר יוסף כבר היה במקומו 3200 שנה לפני שהתחילו הערבים של ימינו להקיף אותה בבניה מסיבית רק לפני כ-51 שנה.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

בשנת 48, במלחמת השחרור, ברחו מבתיהם המוני "ערביי ישראל" שגרו אז בתוך תחומי הקו הירוק, מרמלה, לוד וכן גם מ"שייך מונס" – רמת אביב של היום – ובאו להשתכן אצל בני דודיהם שבשכם, חברון, בית לחם, ושאר ערי ישראל. אך הללו סרבו לקלוט אותם בתוכם כי רצו להשתמש במצוקתם לתעמולה פוליטית בעולם נגד מדינת ישראל הצעירה. לכן הכריחו את בני דודיהם לגור במחנות פליטים שהוקמו עבורם מחוץ לתחומי השטח המוניציפאלי של הערים.

סביב העיר שכם הוקמו ארבעה מחנות – שנים מהם בשטח הפתוח שממזרח לעיר: מחנה עסכר מצפון ומחנה בלאטה מדרום. חשוב לזכור ולהדגיש כי ערבים אלו של עסכר ובלאטה, הידועים לשמצה בפעילותם החבלנית נגד ישראל, לא היו ערביי שכם המקוריים אלא ערביי תל אביב אשר גורשו מבתיהם במלחמת השחרור על ידי בן-גוריון וחבריו, ושבמקומם באו לגור שמעון פרס, יוסי ביילין, וכל שאר יפי הנפש של מדינת ישראל. אך גם מחנות פליטים אלו של בלאטה ועסכר עדיין עמדו במרחק סביר מקבר יוסף, כקילומטר מכל צד.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

לאחר שחזרה העיר שכם לידינו במלחמת ששת הימים, השליטה על הנעשה בעיר עברה לידי המנהל האזרחי של צה"ל. בשנת 75, מתוך רצון המדינה לרחם ולהיטיב עם הערבים המסכנים תושבי מחנות הפליטים (מה שהמלך חוסיין לא עשה עבורם במשך 20 שנה), בנה המנהל האזרחי של צה"ל שני בתי ספר חדשים לילדי המחנות מחוץ לתחומי המחנות, כדי קצת לאפשר להם "לצאת ולהתאוורר" בשטח פתוח. השטח שנבחר לבניית בתי הספר היה השטח הפתוח שבסמוך לקבר יוסף. וכך הלכו יום יום ילדי מחנות הפליטים מבתיהם בעסכר ובבלאטה לבתי הספר החדשים שהקימה עבורם מדינת ישראל ליד קבר יוסף הלוך וחזור הלוך וחזור.

עדיין לא היתה אינתיפאדה ועדיין לא היתה עוינות ערבית כל כך גלויה, אך למי שרצה לראות – הכתובת היתה כתובה על הקיר. במקום לממש את בעלותנו הממלכתית והטבעית על קבר יוסף וסביבתו כפי שניתן היה לצפות, בחרה מדינת ישראל לתת לילדי מחנות הפליטים את התחושה שהם ה"בעלי-בתים" על השטח.

במשך כל אותם שנים באו יהודים רבים מהארץ ומהעולם להתפלל בקבר יוסף, וגם יכלו אז להסתובב חפשי בכל העיר שכם באין מפריע. אך בו בזמן – לאחר שכבר הניחה מדינת ישראל את היסודות לשכונה הערבית החדשה סביב קבר יוסף על ידי בתי הספר שבנו – המשיכו הערבים לאט לאט ובשקט לבנות עוד בית ועוד חנות עד שהאזור הפך לשכונה מאוכלסת היטב, כשקבר יוסף הלך ונבלע בין הבתים החדשים. לו היינו זוכים להתעורר בזמן, היו אדמות אלה שסביב קבר יוסף משמשים לבניית השכונה היהודית החדשה של שכם, במקום הבתים של הקהילה היהודית העתיקה של שכם שנגזלו כשגורשו יהודי שכם מבתיהם לפני 70 שנה.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

לפני 18 שנה, בשנת תשמ"ב, זכה רומם אלדובי להקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בסמוך לקבר יוסף הצדיק. מתוך ראיית הנולד מהסכמי קמפ דויד וחורבן העיר ימית שהיו באותה תקופה, הבין רומם את גודל הנחיצות והחשיבות של נוכחות יהודית קבועה בתוככי העיר שכם. היה זה שש שנים לפני פרוץ האינתיפאדה,11 שנה לפני הסכמי אוסלו, ו-41 שנה לפני שהציג השוטר הפלשטיני הראשון את כף רגלו בתוך העיר שכם. 14 שנה של חידוש קול התורה בקבר יוסף הצדיק, 14 שנה של מסירות נפש בלתי פוסקת, 14 שנה של אהבת ארץ ישראל במובן הכי עמוק. 14 שנה של חידוש החיים היהודיים בעיר שכם אשר לזאת חיכתה ארצנו בכליון כל כך הרבה דורות. ובחסדי השם יתברך וזכות יוסף הצדיק- עלתה גאולת המקום בידינו!

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

נכון היה לצפות כי ממשלת ישראל תראה בחיוב את הקמת הישיבה שליד קבר יוסף הצדיק. נכון היה לצפות כי היא תשתדל לסייע לבניה – החלוץ שלפני המחנה- להאחז במקום הקדוש הזה שכל כך חשוב לעם ישראל מכל הבחינות. אך דא עקא כי מאז שהוקמה הישיבה ליד קבר יוסף פעלו ממשלות ישראל לעצור את צעדינו, אולי מתוך חשש שהישיבה תהפוך באופן טבעי להתחלת חידוש הישוב היהודי בשכם. על כן כבר מההתחלה אסרה ממשלת ישראל על תלמידי הישיבה לישון בישיבה, וכל לילה בשעה 10:00 נאלצו התלמידים לעלות ולישון בישוב הסמוך יצהר. מאותה סיבה מנעה הממשלה מהבחורים לשהות בישיבה בשבתות, ורק לאחר מאבק עיקש נאותה הממשלה לאפשר לישיבה לשהות בקבר יוסף בחגי ישראל. אך גם אז לא איפשרו להם לישון בתוך מתחם קבר יוסף, אלא אילצו אותם ללכת בלילה חצי שעה ברגל בכדי לישון בבנין הממשל הצבאי שבשכם.

שר הבטחון דאז, יצחק רבין, קבע מושג ששמו היה ה"סטטוס קוו", כי מה שקיים בקבר יוסף הוא מה שיהיה, ומעבר לכך לא תוכל הישיבה להתפתח אפילו מילימטר אחד מעבר לקיים. כך למשל באחד מימיה הראשונים של הישיבה הגיע קצין בכיר של צה"ל וספר את 25 תלמידי הישיבה ששהו שם באותה עת. מאז קבע שר הבטחון כי לא יאפשרו ליותר מ-52 תלמידים לשהות בישיבה בו זמנית, אך ב"ה הגזירה הזאת בוטלה כעבור תקופה קצרה. מחלק גדול מתלמידי הישיבה נמנעה האפשרות לשאת נשק, וגם לאלה שהיו בוגרי צבא הוחרם נשקם מספר פעמים ללא כל עילה מוצדקת. משטרת ישראל הונחתה על ידי הדרג המדיני לעקוב בקפדנות רבה אחרי כל אחד מתלמידי הישיבה, ולא מעט פעמים בוצעו מעצרי שווא ואף נתפרו תיקים על בחורים שהועמדו למשפט ללא כל בסיס.

הדברים הגיעו לכאלה ממדים אבסורדיים עד שבשנת תשמ"ז כשהיה חורף קר במיוחד תרם יהודי אחד תנור חימום לישיבה על מנת לחמם קצת את בית המדרש. בהיות התנור "מזגן מפוצל", נאלצו תלמידי הישיבה לקדוח חור בקיר בית המדרש על מנת להעביר את צנור המערכת מהיחידה שבחדר ליחידה שעל הגג. כשנודע לשר הבטחון כי קדחנו חור בקיר, ובכך הפרנו את ה"סטטוס קוו", מיד הזעיק את הרמטכ"ל, משה לוי, והלה טס במסוקו ישיר מלבנון לשכם על מנת לבדוק את הענין מקרוב. כעונש על מעשינו החליט שר הבטחון להחרים לנו את תנור החימום וכך נאלצנו לעבור את מרבית שארית החורף בסוודרים מעילים וגרבי צמר. רק לקראת החורף הבא, לאחר שהובהר לשר הבטחון כי קדיחת החור בקיר אכן נעשתה בתמימות, איפשרו לנו להתקין את התנור מחדש.

במשך כל אותה תקופה, שכם הערבית התפתחה והתפשטה, ובתי מחבלים שנהרסו בעבר על ידי צה"ל, קמו מחדש כפטריות אחרי הגשם. אך בקבר יוסף הצדיק לא איפשרו לנו לזוז או להתקדם מילימטר אחד.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

[עד כאן הקליד על המחשב הלל הי"ד. מכאן ואילך מכתב ידו]

***

לפני½ 4 שנים, בתחילת חורף תשנ"ו, הוסגו כוחות צה"ל משכם. במסגרת הסכמי אוסלו, הסכימה מדינת ישראל למסור לידי ערפאת ומחבלים את כל העיר שכם וערים נוספות בארץ ישראל ללא כל תמורה, ורק בקבר יוסף הובטח כי תשאר נוכחות יהודית עם מספר מצומצם של חיילים שיאבטחו את המקום. שלא כמו בקבר רחל בבית לחם – שם הושאר כביש הגישה למקום בשליטה ישראלית מלאה – הוחלט כי בשכם ימסר כביש הגישה לקבר יוסף לשליטה פלשטינאית מלאה. זאת למרות ששני הכבישים, גם בקבר רחל וגם בקבר יוסף, הם זהים באורכם – 800 מטר בלבד!

כל התחינות של אנשי קבר יוסף למערכת הביטחון אודות כביש הגישה לא הועילו. גם בקשתנו להשאיר לפחות את החצר החיצונית של המתחם בידי שליטת צה"ל לא התקבלה. ביילין, ליפקין-שחק, עוזי דיין וכל שאר אדריכלי אוסלו, כולם הדגישו כי נכנסנו עתה "לעידן השלום" וכי לדעתם ניתן בהחלט לסמוך על כוונותיהם הכנות של הפלשטינאים. גם אם אף אחד שפוי לא האמין להם, מוכנים היו בכל אופן להפוך את קבר יוסף לשפן הניסיון של תכנית השלום שלהם, לראות אם זה עובד.

לא לקח זמן רב עד שהמציאות טפחה על פניהם. עוד באותו לילה של מסירת העיר, הסתערו אלפי פורעים ערבים על בנין הממשל הצבאי בשכם ושרפו דגלי ישראל במקום, בעוד שהמח"ט דאז, ניצן נוריאל, בקושי הצליח לברוח על נפשו מהמקום.

50 מתלמידי ישיבת "עוד יוסף חי" שנעצרו באותו בוקר בקבר יוסף, בעבירה שבאו למקום להתפלל – כפי שעשו כבר יום יום במשך 14 שנה – בילו אז במעצר של 48 שעות בכלא אבו-כביר בתל אביב. אכן פתיחה נאותה לעידן השלום בשכם.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

כעבור 9 חודשים בלבד שוב התלהטו הרוחות. ללא כל פרובוקציה הקשורה לקבר יוסף, הסתערו אלפי ערביי שכם על המתחם. כמובן, קבר יוסף – שנותר תחת הסכמי אוסלו במצב הבטחוני הכי ירוד – ספג את המלחמה הכי קשה.

ששה חיילי צה"ל נרצחו במקום ע"י חיילי צבא השיטור הפלשטינאי, באמצעות הרובים שנתנו להם שוחרי השלום של ממשלת ישראל. כל הספרייה של הישיבה, על 3,000 ספרי הקודש שבה, הועלתה באש ונשרפה כליל. בנס הצליחו החיילים להציל את ארבעת ספרי התורה שבמקום.

האלופים עוזי דיין וגבי אופיר, שהיו בין אדריכלי אוסלו, התקשו לתפקד ולקבל החלטות שבוודאי יכלו להציל את חיי החיילים, ורק בנס משמים ניצלו שאר החיילים שבמקום. אך האחריות כמובן הוטלה על הפיקוד הזוטר של צה"ל. המח"ט, שבקושי היה שבועיים בתפקידו, הודח, ואילו עוזי דיין וגבי אופיר קודמו לתפקידים עוד יותר בכירים בצה"ל.

לאחר הפרעות הועלתה דרישה לשקם את הספרייה השרופה של הישיבה ולשפר את תנאי הביטחון במקום – אך עוזי דיין עשה ככל יכולתו לסכל את התוכניות האלה, ולמרות התוקפנות הרצחנית של הפלשטינאים קבע עוזי דיין אמות מידה של כניעה מתמדת לתביעותיהן של הפלשטינאים.

עמדות ירי מבוצרות שהוכנסו לקבר יוסף לאחר הפרעות הוצאו בהוראתו וגם מגדל שמירה צה"לי גבוה שהיה בתוך המתחם ושלט על כל הסביבה הוצא מהמקום בהנחייתו. כל אלה מתוך נכונותו לשים את מבטחו מחדש בפלשטינאים, למרות כל מה שעשו.

שלא כמו בקברי צדיקים בפולין וברוסיה – שם מתקבלים בכבוד היהודים המבקרים במקום ע"י הגויים ששם – הרי פה בשכם כל רבבות המבקרים היהודים שירדו מהאוטובוס בקבר יוסף התקבלו ע"י השיטור הפלשטינאי כשרוביהם מכוונים אל ראשיהם, ורבים מהזקנים והזקנות התפרצו בבכי ואמרו כי הדבר מזכיר להם את השואה. אבל עוזי דיין ויוסי ביילין עדיין התעקשו שאפשר לקרוא לזה שלום.

לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!

***

אז היום מתארים את המציאות הקשה שבקבר יוסף, אבל האם מוכנים אנחנו בכנות להסתכל ולהבין כיצד נוצרה המציאות הקשה הזאת? האם העובדה שעד לכינון הסכמי אוסלו, לא נהרג וגם לא נפצע שם אזרח ישראלי או חייל צה"ל אחד (!) ורק לאחר התנאים הבלתי נסבלים שכפו על המקום, בעקבות מחנה השלום של השמאל הקיצוני, אבדנו שבעה מטובי חיילנו – האם אין זה אומר "דרשני?"

כמה קל להטיל את האחריות על אנשי קבר יוסף, אזרחים נאמנים של מדינת ישראל שפועלים שנים במסירות נפש בשורה הראשונה של בטחון המדינה ולקרוא להם "תמהונים" ו"קיצוניים", וכמה קשה להסתכל ליוסף הצדיק בעיניים ולומר "אבל אשמים אנחנו על אחינו", על ששמו מבטחם במחבלים שפלים ואפילו לא דאגו להסדרי בטחון מינימליים כדי לאבטח את המקום בצורה נורמלית.

אז היום יש כאלה שמציעים כי הפתרון הוא לנטוש חס ושלום את קבר יוסף. הבעיה כמובן זה לא האנטישמיות ותאוות הרצח של הערבים, אלא קבר יוסף. מי שם את קבר יוסף במקום רגיש כזה?

לו יצויר שאכן זה מה שבאמת היה הבעיה, עוד איכשהו אפשר היה להבין, אבל הרי כל בר דעת מבין מה יעשו הערבים לקבר יוסף אם וכאשר כלל זה לא יהיה בשליטתנו. ולא זו בלבד, אלא נצחון כזה לערבים יצדיק אותם עוד יותר להתקדם לעמדה היהודית הבאה ולנסות לכבוש גם אותה וכל נסיגה רק תגביר את תאוותם ואת רצחנותם, מקבר יוסף יתקדמו להר ברכה ומהר ברכה לאריאל ומאריאל לתל אביב, ואולי גם שם יחליטו אנשי השמאל להכנע. אף הערבים יעזרו למצוא מגורים והסדרי ביטחון נאותים באירופה. וכל זאת מבלי לדבר על הבעיה המוסרית העמוקה של יחס של קדושה לקברי אבות – ערך בסיסי אצל כל עם בעולם אשר כידוע ,שום עם לא היה נוטש את קברי אבותיו, ומה אתנו, עם הנצח?

הפתרון למצב הזה הוא אך ורק בהכרת סגולתה של העיר שכם – כי היא עיר יהודית, עיר עם שורשים יהודים עמוקים ביותר. המהות של המקום היא הערבות שקבלנו על עצמנו במקום הזה בין הר גריזים והר עיבל בזמן יהושע בן נון.

אם במקום להפקיר את חיילנו הפצועים לדמם למות, אם במקום לתת שוב ושוב למחבלים לשרוף את קבר יוסף באש, אם במקום להעדיף החנפה למחבלים רוצחים על פני אהבת אחינו שמוסרים נפשם על המקום, אולי נזכה להבין סוף סוף מה אנחנו עושים במקום הזה. ואם במקום לנטוש את יוסף אחינו בידי הזאבים נשתדל להוציא אותו מהבור העמוק שאליו זרקו אותו בהסכמי אוסלו – אולי אז נבין סוף סוף את היעד שלנו כעם.

לא אנחנו באנו בגבולם – הם באו בגבולנו!

כי שכם היא נחלת אבותינו!

***

"רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים הופיעה.
לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו. אלקים השיבנו האר פניך ונושעה"

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

עוד יוסף חי - מסיפורי קבר יוסף - עודד מזרחי

בשעה שלוש לפנות בוקר צלצל הטלפון הנייד של יהודה ליבמן מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. כאשר ענה, שמע קול מודאג: "אינך מכיר אותי. קוראים לי נתן, ואני נמצא כעת בדרך משכם לירושלים. לפני כמה שעות נכנסתי עם אחי ועוד כמה חברים בטרנזיט לקבר יוסף, התחלנו לקרוא על הציון 'תיקון הכללי' ולהתפלל. פתאום שמענו רעשים חזקים, קריאות "אללה הוא אכבר" וקולות של אבנים מושלכות. שמענו קבוצה של ערבים מתקרבת אלינו. יצאנו החוצה במהירות, רצנו לאוטו, התנענו והסתלקנו מהמקום. כשיצאנו משכם ועזבנו את התחום המסוכן, שמנו לב פתאום שאחי נחמן חסר!" נתן סיים בקול נשבר: "תעשו משהו… תוציאו את אחי משם!…" יהודה התקשר מיד למח"ט שומרון, אלוף משנה הראל, וסיפר לו שכרגע נמצא חסיד ברסלב לבדו בקבר יוסף והוא נתון בסכנת חיים מיידית. המח"ט הכין מערך של תצפיות וכח צבאי לכניסה. באותם ימים של חשוון תשס"ד היה זה מבצע מסובך במיוחד. יהודה המשיך להתקשר לגורמים נוספים וניסה להשיג מידע מכל מיני מקורות, ובין השאר התקשר לקצין ביטחון של המועצה האזורית שומרון, כדי שייערכו לכל תרחיש ויכינו אמבולנס. לאחר כחצי שעה התקשר המח"ט ליהודה ואמר: "הכנסנו כח לשכם, סרקנו את כל האזור ואין כלום, אין אף אחד. תן לי את מספר הטלפון של האח שהתקשר אליך, אנחנו חייבים לתחקר אותו. אולי הוא ימסור לנו פרטים שיעזרו לנו יותר". מפקד החטיבה החל להפעיל 'נוהל חניבעל' – היערכות לחטיפת אזרח או חייל – נוהל ברמת כוננות גבוהה ביותר, שכרוך בהכנת כוחות, הפעלת מקורות מודיעין, סריקות, והקפצת מאות חיילים. אחרי עשרים דקות, קיבל יהודה צלצול. על הקו היה נתן שדיבר בהתרגשות: "ברוך השם. אחי נחמן הגיע הרגע לירושלים!" "תן לי לדבר אתו", ביקש יהודה המופתע, "לפני כן אני לא מודיע כלום לאף אחד". הטלפון הועבר לנחמן. "אתה נחמן? אתה נשארת לבד בקבר יוסף ויצאת בשלום?" "כן". "טוב, חכה רגע. אני רק מתקשר לצבא להודיע שהכל בסדר ועוד שתי דקות אני חוזר אליך". יהודה התקשר למח"ט, הודיע לו שהנעדר נמצא בריא ושלם בירושלים והבטיח לעדכנו ביתר פירוט בהמשך. לאחר מכן התקשר לנחמן וביקש ממנו לספר כיצד נחלץ. הוא החל לספר: בשתיים בלילה הגענו חבורה של עשרה חסידים לקבר יוסף והתחלנו להתפלל. הייתי ברחבה של הציון, שקוע לגמרי בקריאת 'התיקון הכללי'. פתאום שמתי לב שיש קולות של ערבים שמתקרבים, ושהחבר'ה ברחו לעבר הטרנזיט. ניסיתי לרדוף אחריהם וראיתי שהרכב כבר נסע. נבהלתי מאוד וחשבתי: לאיפה אברח כעת? לא היה לי פלאפון ולא היה לי מושג מה לעשות. הורדתי חמישה קילו מרוב פחד… אמרתי לעצמי: יש לי רק מקום אחד לברוח אליו, אל יוסף הצדיק! רצתי בחזרה אל הציון והמשכתי לומר 'תיקון הכללי' מאותו מקום שבו הפסקתי. אחר כך התחלתי לצעוק "רבי נחמן, רבי נחמן, תציל אותי!", ואז חשבתי שבעצם אני צריך לפנות ליוסף הצדיק שנמצא פה. הערבים זרקו עלי אבנים, שמעתי שהם יורדים במדרגות וצועקים "צא יהודי, צא!", "איטבח אל יאהוד!" ידעתי שהם באים לשחוט אותי… הייתי מקופל בציון והתחלתי לצעוק בכל הכח: "יוסף! יוסף! באתי לכאן בשבילך, תציל אותי, תוציא אותי מכאן!…" פתאום שמעתי קול של זקן, שצועק בערבית אל המתקרבים: "לכו מכאן! תסתלקו כולכם! אל תעזו להתקרב אל היהודי!" שמעתי שהזקן, שהופיע משום מקום, לא מסתפק בצעקות, אלא משליך עליהם אבנים. ממש הרגשתי שיוסף הצדיק בא להציל אותי. פתאום שמעתי קולות של מכונית מתקרבת, הרמתי את הראש וראיתי שכולם נעלמו, הערבים וגם הזקן. אף אחד לא היה בשטח. ראיתי שהגיעה מכונית ויצאו ממנה שני חסידי ברסלב שלא הכרתי. הם ירדו במדרגות השבורות. צעקתי לעברם: "אל תיכנסו! מסוכן עכשיו, ניסו להרוג אותי. בואו נברח!" שני החסידים הסתכלו עלי בפליאה ואחר כך הביטו זה בזה. כל אחד מהם אמר כמה פסוקי תהלים במהירות, מקסימום מזמור קצר, עלינו על האוטו שלהם וברחנו מהמקום. נסענו ישר לירושלים והגעתי לאחי".

 

פורסם לראשונה בעתון בשבע, ולאחר מכן בספרו של המחבר "עין רואה".

לרכישת הספר לחצו כאן

0

על חלקת השדה - יוסף פלאי

מבוא קצר על "חלקת השדה" שבה נמצא קבר יוסף. "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, יח-כ). זהו המקום השני בארץ ישראל שנקנה בכסף מלא, לאחר מערת המכפלה שקנה אברהם אבינו בחברון. יוסף הצדיק, שקבל את שכם לנחלה, ציוה את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים ולקברם ב"חלקת השדה" הזו. וכך עושים צאצאיו, ככתוב בסיום ספר יהושע: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה". כך הופכת "חלקת השדה" גם ל"קבר יוסף". פני העיר עד עצם היום הזה, אנו מזהים בודאות את מקומו של קבר יוסף הצדיק – הן בזכות המסורת העוברת מדור לדור, והן בזכות תאור המקום במקורות. חומר רב נכתב בנושא, ולאחרונה סיכם את הדברים ידידנו הד"ר יואל אליצור נ"י – מטובי החוקרים-תלמידי-החכמים העוסק בחקר הארץ ובישובה – במאמר שנקרא "על האותנטיות של 'חלקת השדה' – קבר יוסף". כאן נביא בקצרה את עיקרי הדברים. תאור המקום: יעקב אבינו בא לעיר שכם מצד מזרח (באחת הדרכים הראשיות העולות מבקעת הירדן), וכשהגיע אל מול העיר – חנה שם וקנה את מקום חנייתו. בתקופתנו נתגלה ונחשף תל שכם העתיקה, והנה קבר יוסף נמצא למרגלות תל זה מצד מזרח, וליתר דיוק, כ-50 מ' מזרחה משרידיו המרשימים של השער המזרחי בתל שכם. הוי אומר, קבר יוסף במקומו הידוע לנו, מתאים בדיוק למיקומה של חלקת השדה – בצד המזרחי של העיר שכם העתיקה. המסורת המסורת על קבר יוסף – במקומו הנוכחי – עברה אף היא בכל הדורות כדבר ידוע ומוסכם. אמנם בתקופת הבית השני לא היה ישוב יהודי בשכם, אך גם הכותים-השומרונים וגם הנוצרים הכירו בחשיבות המקום, ומהם נותרו בידינו כמה עדויות ישירות על קבר יוסף. גם יהודים היו מגיעים לאזור מפעם לפעם, והמשיכו לשמור על הקשר למקום. לא לחינם אמרו רבותינו בתקופת המשנה והתלמוד: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה" – "אמר רבי יודן בר סימון, זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה עט, ז). הרומאים בנו עיר חדשה כ-2 ק"מ ממערב לשכם העתיקה, וקרו את שמה ניאפוליס (ומכאן השיבוש הערבי נבלוס) – שמקומה ב"קסבה" של היום. בתחילה עוד היה ניכר מקום העיר העתיקה, וכך נכתב בספר האונומסטיקון לאוסביוס, מלפני כ-1700 שנה: "שכם, עיר יעקב, היום חרבה, ומראים את המקום בפרוורי ניאפוליס, שם נראה גם קבר יוסף". בהמשך הזמן, נתכסה תל שכם העתיקה ונשכח, אך גם בדורות הבאים – בתקופה הביזטית ובמהלך ימי-הביניים – הוסיף להשתמר מקום קבר יוסף במקומו הנוכחי [דרך אגב, בשלב מסוים החליטו השומרונים, כצפוי, 'לזהות' את "חלקת השדה" ליד הכניסה לשכם החדשה, ניאפוליס... אך את קבר יוסף כבר לא יכלו להזיז ממקומו]. קיימות עדויות רבות של עולי-רגל מימי-הבינים אשר פקדו את קבר יוסף במקומו הידוע לנו, כמו למשל עדותו של מנחם בן פרץ החברוני משנת ד'תשע"ה (1215 לסה"נ): "ומשם הלכתי לשכם וראיתי קברו של יוסף הצדיק בן יעקב אבינו בין שני עמודים של שיש, אחד לראשו ואחד לרגליו". ונוסע אחר – בערך משנת ה'מ (1280) – מתאר: "עד היום הזה, מצויים שני העמודים בקבר יוסף, ויש אומרים כי הם מציינים את אפרים ומנשה". אותם שני עמודים נמצאים בקבר יוסף עד עצם היום הזה! ולבסוף, המוסלמים: אלה מעולם לא ייחסו חשיבות מיוחדת לקבר יוסף, ולא ראו בו "אתר קדוש" להם (שלא כמו מערת המכפלה). לכן לא מפליאה העובדה שבחדשים האחרונים השחיתו המוסלמים את המקום הקדוש וחיללוהו! פנימיות העיר כמובן שאיננו מסתפקים במחקר היבש על אודות שכם וקבר יוסף, אלא מבקשים לגלות גם מעט מסודו של המקום הזה. אף בנושא זה מצוי חומר רב, וכאן נביא מעט-מן-המעט ממה שכתב ר' ישראל אריאל נ"י בחוברת "טבור הארץ – לשבחה של עיר הברית" [מופיע כאן באתר]. "אינו דומה מי שבא לדבר בשבחה של שכם למי שבא לדבר בשבחן של שאר ערים מצויינות שבארץ ישראל… שכם, עיר שהזכרונות הגנוזים בה אינם מעוררים געגועים וחיבה דוקא, לפחות לא ברגע הראשון.. 'מקום מועד לפורענות'… 'בשכם נפישי רוצחים' [רבים הרוצחים].. ובזוהר הקדוש נאמר כי שכם נחלת עשו בארץ ישראל… אלא שכל אלו לא יוכלו לגזול משכם את מרכזיותה ואת חשיבותה כעיר מפתח לכל ארץ ישראל… שכם טבור הארץ ועיר המקלט האמצעית, ראשונה לכניסה, ראשונה לכיבוש, ראשונה לנחלה… בשכם מבכירה תודעת ישראל את עצמם כעם [בפרשתנו: 'כי נבלה עשה בישראל'], ובה אף מתבררת קדושת ישראל וקדושת בריתו אשר חתם בבשרנו. שכם עיר הברית, שם נכרתת ברית הברכה והקללה על התורה… שכם עיר עבודה, בה שלשה מזבחות… שכם אף עיר שניצני מלכות צצים בה… – כל השבחים הללו מצטרפים ביחד להבחין בשכם עיר ראשונית בכל הנוגע לאבני היסוד של כסא ה' בעולם: תורה ועבודה, עם וארץ ומלכות. ההתרשמות הראשונית משפע העובדות ורבוי הכיוונים היא התרשמות של ניגודים ושל שניוּת, עיר בין שני הרים, מטלטלת בין ברכה לקללה…. אמנם, קושי וחשיבות אינם ניגודים באמת, אלא שני צדדים של אותה מטבע. דברים חשובים באמת מטבעם יהיו כרוכים בקשיים… טבעו של עולם הוא כי היכן שיש כוחות עצומים יותר, שם יש יצרים חזקים יותר, והגדול מחברו יצרו גדול הימנו. כל מה שאמת יסודית יותר עומדת להגלות, עליה להפגש במונעים רבים יותר, כי כולם חפצים להתברר בהתבררותה ולהגאל בגילויה". עד כאן מתוך הפרק הראשון של "טבור הארץ". המעיין ביתר הפרקים יוכל ללמוד ולהעמיק יותר בעניינה של שכם, גם מתוך מבט-עומק על בעיות דורנו.

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

שירת שכם - ר' הלל ליברמן

שיר לכבוד יוסף הצדיק ועיה"ק שכם תובב"א שכתב ר' הלל אליהו ליברמן הי"ד ושמו רשום בראשי הבתים: אנכי הקטן הלל אליהו בר זבולן חזק.

את הדיסק שירת שכם ניתן לרכוש בחנות האתר

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָאֵה

עֵינִי תָּמִיד צוֹפִיָּה

אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה

עִיר שְׁכֶם כֶּתֶר תּוֹרָה


נְכוֹנִים דְּרָכֶיהָ

שָׁלֵם בְּמַעֲלוֹתֶיהָ

גְּרִזִּים וְעֵיבָל הָרֶיהָ

עֲלֵיהֶם עָמְדוּ שִׁבְטֵי יָהּ

 

כֶּתֶר מַלְכוּת בְּחֶבְרוֹן

כְּהוּנָה לַמִּקְדָשׁ בְּצִיּוֹן

שֵׁם טוֹב בַּר יוֹחַאי בְּמֵירוֹן

וּבִשְׁכֶם בְּרִית הַתּוֹרָה

 

יוֹסֵף הַצַּדִיק בָּהּ טָמוּן

יְסוֹד עוֹלָם הַצָּפוּן

בּזְכוּתוֹ כָּל עֲדַת יְשׁוּרוּן

הִתְקַיְּמוּ בְּמִצְרָיְמָה

 

הָדָר לוֹ בְּכוֹר שוֹרוֹ

הַבֵּן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם מִימִינוֹ

מִשְׂמֹאלוֹ מְנַשֶּה רַב חֵילוֹ

זַכִּים כְּמַלְאֲכֵי שְׁמַיָּא

 

קֵדְמָה גְּרִזִּים אֶתְפַּלֵּל

בְּנַחֲלָת בְּנֵי פּוּטִיאֵל

אָנָא זְכוֹר לִי הָאֵל

זְכוּתֵיהּ דְפִינְחָס קַנָּאָה

 

טְמוּנִים שָׁם הַסַּנְהֶדְרִין

בִּמְעָרַת שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים

בַּגִּבְעָה כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים

אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר

 

נֶגְבָּה תְּפִלָּתִי אָשִׂיחַ

אָבוֹא תִּמְנַת סֶרַח

לְצַדִּיקִים יְסוֹד מָשִׁיחַ

כָּלֵב וִיהוֹשֻׁעַ

 

הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צִדְקִי

יָבוֹא אֵיתָן הָאֶזְרָחִי

עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ

 

לְזַרְעֲךָ אֶרֶץ זוֹ אֶתְּנֶנָּה

הַכְּנַעֲנִי אַל יִירָא לְבָבְךָ

הֱיֵה אָב סִימָן לְבָנֶיךָ

וַיַּעֲבוֹר עַד מְקוֹם שְׁכֶמָה

 

לַפִּיד אֵשׁ וְתַנּוּר עָשָׁן

בֵּין בְּתָרִים עָבַר הֶעָנָן

וַיִּכְרוֹת בְּרִית אֶת אַבְרָהָם

בְּזֹאת תֵּדַע כִּי תִּירָשֶׁנָּה

 

אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה קָנָה

יַעֲקֹב בְּמֵאָה קְשִׂיטָה

מְדוּרַת הַשְּׁכִינָה פָּדָה

וַיְּבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה

 

לֵוִי וְשִׁמְעוֹן אַחִים

הָלְכוּ אִיש חַרְבּוֹ שְׁלוּפִים

עַל עִיר שְׁכֶם בָּאוּ בְּטוּחִים

וַיִּקְחוּ אֶת אֲחוֹתָם דִּינָה

 

יוֹסֵף – אָב אָמַר בְּרָצוֹן

הֲלוֹא אַחֶיךָ רוֹעִים אֶת הַצֹּאן

וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן

שְׁתַיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה

 

הָלַך צַדִּיק בְּתוּמוֹ

לִרְעוֹת בִּשְׂדֶה נַחֲלָתוֹ

הַבּוֹר רֵיק מַיִם אֵין בּוֹ

נָסְעוּ מִזֶּה עֲשָׂרָה

 

וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם

מָכְרוּ לַיִשְׁמְעֵאלִים

נִלְכְּדוּ עַל שְׁלֹשָׁה פְּשָׁעִים

חֲבֵרָיו וְרַבִּי עֲקִיבָא

 

בְּבֵית אִישׁ מִצְרִי פּוֹטִיפַר

אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ שָׁמַר

לֹא תִּהְיֶה לְךָ בַּת אֵל נֵכָר

דָא רָזָא דִמְהֵימָנוּתָא

 

רִצוּהוּ מִן הַבּוֹר לִמְלוּכָה

כִּי כֵן הַמֶּלֶך צִוָּה

כָּמוֹהוּ אֵין חָכָם בַּתּוֹרָה

צָפְנַת פַּעְנֵחַ נִקְרָא

 

זָכַר אֶת חֲלֹמוֹתָיו

בְּבוֹאָם הִשְׁתַחֲוֹת לְפָנָיו

בִּנְיָמִין דָּרַשׁ מֵאֶחָיו

הֲלֹא קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע

 

בִּקֵּשׁ יְהוּדָה לְפָנָיו

אַבָּא – אֵיךְ אֶשָׂא פָנָיו

אִם בַּמַּחְתֶרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב

אוֹי לָנוּ מֵעֶלְבּוֹנָהּ

 

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף – אָחִי

וַיִּתֵן קוֹלוֹ בִּבְכִי

כֹּה תֹּאמְרוּ נָא לְאָבִי

עוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה

 

לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל עָלָה

לְהַקְבִּיל פְּנֵי הַשְׁכִינָה

אַחֲרֵי רְאוֹתִי פָּנֶיךָ

שְׁכֶם אַחַד נָתַתִּי לְךָ

 

נוֹדַע בִּיהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל

בִּידֵי בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל

עֵשָׂו הָרָשָׁע נוֹפֵל

וְהָיָה בֵּית יוֹסֵף לֶהָבָה

 

חֲכַם לֵב זָכָה בְּמִצְוֹת

וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת

יוֹסֵף עִם אֲרוֹן צְבָאוֹת

וְעַנְנֵי כָבוֹד שִׁבְעָה

 

זְמִירוֹת רִנְּנוּ הַשְּׁבָטִים

יוֹם עָמְדוּ בְּהַר עֵיבָל וּגְרִזִּים

וַיִּהְיוּ זֶה לָזֶה עֲרֵבִים

וַיִתְּנוּ אֶת הַבְּרָכָה

 

קָרֵב נָא קֵץ הַגְּאוּלָה

וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדְךָ

עֵץ יוֹסֵף וְעֵץ יְהוּדָה

וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה

 

0

יוסף הצדיק ומקום שכם - הרב דוד דודקביץ

"קבורת יוסף במקום הזה – בסיומו של המסע הגדול מגלות לגאולה – היא ביטוי לקשר בין דמותו של הצדיק לבין סגולת המקום".

 

הצדיק בשמים ובארץ

מכל האבות והשבטים, ואף מכל הדמויות בתנ"ך, נתייחד ליוסף בדברי חז"ל התואר 'הצדיק'. בפשטות, יוסף הוא הגבור האמיתי הכובש את יצרו, וכשם שהוא יודע להיות ה"מושל בכל ארץ מצרים"[א] כן הוא צדיק "המושל ביצרו"[ב]. עוד מלמדים חכמי האמת כי מידתו המיוחדת של יוסף הצדיק היא מידת היסוד, ככתוב "וצדיק יסוד עולם"[ג], ובמידה זו נתעצם במיוחד כאשר עמד בנסיון של שמירת הברית.

בזוהר הקדוש[ד] מבואר שעל מידת היסוד נאמר "כי כל בשמים ובארץ"[ה] – שפירושו "דאחיד בשמיא ובארעא" – מקשר ומאחד שמים וארץ. כן דרכו של יוסף הצדיק כל ימי חייו, אחוז בשמים ובארץ כאחד: לעולם אינו נפרד מן המקור שממנו חוצבה נשמתו הטהורה בשמים, ומכח זה יכול לעמוד גם בפיתוי הגדול ביותר. ובו-בזמן הריהו מתעסק בשתי ידיו ובכל כשרונו כאן בארץ, "איש מצליח" בכל מקום ובכל התחומים.

הצדיק ומקומו

לפני מותו, מצוה יוסף הצדיק את אחיו: "אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת… והעליתם את עצמֹתי מזה" – את עצמותיו יש להביא לקבורה במקום המיועד לו, בעיר שכם, אותה קיבל במתנה מאביו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"[ו]. "כשבא ליפטר מן העולם השביע אותם. אמר להם, בבקשה מכם אחי, משכם גנבתם אותי חי, החזירו את עצמותי לשכם"[ז].

ואכן, כאשר הגיעה סוף-סוף בשורת הגאולה בידי משה רבינו – "פקֹד פקדתי אתכם"[ח] – הועלה גם ארונו של יוסף ממצרים "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם"[ט]. ויהושע בן-נון, מבני בניו של יוסף הצדיק, זכה להשלים את המצוה ולהביא את יוסף לקבורה: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב… ויהיו לבני יוסף לנחלה"[י].

קבורת יוסף במקום הזה – בסיומו של המסע הגדול מגלות לגאולה – היא ביטוי לקשר בין דמותו של הצדיק לבין סגולת המקום. ודאי שהמקום שניתן ליוסף לנחלה, ואשר אותו איוה למושב לו לאחר פטירתו – מבטא גם הוא את החיבור שבין שמים וארץ. על כן נבוא כעת לגעת במקצת בעניינו של המקום, מקומו של יוסף.

שלשה מקומות

חז"ל[יא] מנו שלשה מקומות שאין אומות-העולם וגויי-הארץ יכולים לטעון עליהם כי גזולים הם בידינו, כיון שנקנו בכסף מלא: מערת המכפלה בחברון, אשר קנה אברהם אבינו, מקום קבורתו של יוסף בחלקת השדה שקנה יעקב אבינו בשכם, והר המוריה בירושלים עיה"ק – מקום המקדש אשר קנה דוד המלך. שלשת המקומות הללו הם "שלשה מקומות מעולים מכל שאר המקומות", כדברי רבינו בחיי[יב], ולכל אחד מהם סגולות מיוחדות.

אמנם מתוך שלשה מקומות אלו, נצבת העיר שכם ת"ו כשהיא מבוישת קמעא ומשפילה מבט של צער. בעוד אחיותיה האהובות – חברון וירושלים עיה"ק ת"ו – זוכות לראות את אחינו בני ישראל, מרעיפים עליהם אהבה, כיסופים וגעגועים, הרי אחותן שכם עיה"ק עדיין לא זכתה להכרה הראויה בחשיבותה ובקדושתה. בשעה שאדמת העיר חברון ואדמת ירושלים וההרים שסביב, שמחות לחוש את רגלי הבנים המחוננים את ערי האבות, עדיין ממתינה בכיליון עינים העיר העברית הראשונה – שכם – לבניה אהוביה אימתי ישובו לפֹקדה ולשמחה.

כמדומה שנשתכחה מעלתה של עיר ואם בישראל, על כן כדי "להסיר חרפה מעיר" ולהשיב עטרה ליושנה, באים דברי החיבה על מנת "לעורר חיבה ישנה", בין עיר האבות לבנים.

הראשית בשכם

בבואנו להתבונן בעניינה של העיר שכם, נעמוד על שתי נקודות בולטות: הראשית והתורה.

המקום הראשון בו עובר אברהם אבינו בארץ – בעקבות ציווי ה' "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך" – הוא מקום שכם: "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה"[יג], ומעשה זה הוא גם "סימן לבנים", כלשון הרמב"ן (בפעם הראשונה בה נאמר ביטוי זה): "כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה". בשכם שומע אברהם את בשורת הבטחת הארץ לזרעו ואת ההבטחה להתברך בזרע שיירש את הארץ המובטחת.

על כן יש הסוברים[יד] שבשכם היה גם מעמד ברית בין הבתרים, בו נכרתה ברית הנצח בין ה' יתברך לאברהם וזרעו לדורותיו. ברית זו מהווה את הרקע לברית מאוחרת שתהיה באותו מקום.

גם יעקב אבינו, שנאלץ לצאת מארץ ישראל מפני עשו אחיו, בשובו ארצה היתה תחנתו הראשונה בשכם, "ויבא יעקב שלם עיר שכם… ויקן את חלקת השדה"[טו] – היא החלקה שניתנה לבנו אהובו יוסף הצדיק לנחלת עולם, ובה מקום מנוחתו.

אף ישראל בהגיעם לראשונה כאומה הקוראת בשם ה', לארץ לה חיכו שנים כה רבות – מגיעים הם לשכם מיד ביום כניסתם לארץ[טז]. כאן, בלב הארץ, כורתים ישראל ברית מחודשת, מעמד ברכה וקללה – מעין מתן-תורה ארץ-ישראלי, בו מקבלים עליהם כל באי הארץ כי אם יבחרו בדבר ה' אלוקי הארץ, יזכו לברכת עולם, ואם לאו, חס ושלום, תבוא הקללה עליהם ועל זרעם.

אם כן, בראשית הכניסה לארץ נכרתת בשכם ברית התורה, ואכן בספר 'מעבר יבוק'[יז] ביאר את מעלת שלושת המקומות שנקנו בכסף: "ואין מלכות לישראל רק על ידי חברון, ואין תורה לישראל אלא על-ידי סוד החלקה הזאת ששם הר גריזים ועיבל, ואין מקדש לישראל אלא מצד הגורן". "כתר מלכות בחברון. כהונה למקדש בציון… ובשכם ברית התורה… עיר שכם כתר תורה"[יח].

גם באחרית ימי יהושע בן נון, שבים ומתכנסים כל ישראל שכמה לשוב ולאשרר את הברית בין האומה לאלוקיה, "ויכרֹת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם"[יט].

אם כן, שכם היא עיר הראשית; בה מתחילים האבות והבנים את צעדיהם בארץ הקודש מתוך ברית איתנים בינם לבין אביהם שבשמים. לפיכך גם יוסף הצדיק, ששמר על בריתו בתכונה הארצית ביותר שבאדם, זכה בשכם לנחלה. בא בעל שמירת הברית לעיר הברית.

מקום מזומן לפורענות-פרעון

אמנם גם צרות ויסורים פקדו את ישראל בעיר קדושה זו, כדברי חז"ל: "מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה בשכם מכרו אחיו את יוסף בשכם נחלקה מלכות בית דוד"[כ].

אך כבר הסבירו גדולי ישראל שהפורענויות הכרוכות בעיר זו מורות על גודל ועוצם מעלתה, "שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה הן לברכה הן לקללה" כדברי המהר"ל[כא], והדבר "מעיד על גודל המקום ולא על גריעותו ח"ו" בלשון ה'שם משמואל'[כב]. שכן טבעם של כל הכוחות הגדולים, שאם זוכים מטים הם לברכה ואם לאו ח"ו עלולים להגיע עמם לקללה. גם דברי חז"ל "שכם מקום מזומן לפורענות" נתפרשו ע"י ר' צדוק הכהן[כג] כמקום המוכן לפרעון, כלומר שממתין עדיין לגלות את מעלתו וחשיבותו.

לתת יקר וגדולה לשכם

רבי יהודה אלקלעי זצ"ל[כד], מגדולי הרבנים שעודדו ותמכו את שיבת ציון האחרונה בראשיתה, עורר רבות בכמה אגרות על החובה לבנות את שכם בתפארתה וכתב "חייבים כל ישראל לתת יקר וגדולה לשכם כמו לירושלים…", והאריך לבאר את מעלתה המיוחדת של העיר על פי מקורות חז"ל בנגלה ובנסתר.

ומסקנת דברי הרב אלקלעי כי יש לשחזר את בכורתה-ראשוניותה של שכם, "ולכן מן הראוי כי החברה הקדושה יתחילו הישוב בעיר שכם מתנת בכורת יוסף, לתקן את אשר שחתנו במכירתו ובמרידת מלכות בית דוד… והארץ היא ארץ פוריה, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. וחפץ ה' יצליח בידם בעזהי"ת. וכן יעקב בבואו אל הארץ קנה את חלקת השדה בעיר שכם לסימן התחלה…".

גם בדורנו זה, לא בכדי בחרו ראשוני המתיישבים ביש"ע, החל מאנשי גרעין 'אלון מורה', לנסות וליישב את העיר שכם בראשונה, וכשלצערנו לא הצליחו בכך, הקימו את הישובים הראשונים סביב העיר שכם ת"ו.

שכם היום

המלחמה בה אנו נמצאים בשנים האחרונות, מבררת לנו בדרך של ייסורים את בעלותינו על הארץ, וכי אין לעמים זרים מקום בארצנו, זרים אשר בתחילה נראים לנו כשכנים אך כדברי תוה"ק, מתגלים לנו בהמשך כאויב אכזר.

לא בכדי, נפתחה מלחמה זו ביום בו על פי חז"ל יצא יוסף מבית האסורים, בראש השנה ה'תש"ס בקבר יוסף. נפילת המקום הקדוש והפקרת החיילים בו לחרפה וביזה, היוו סמל השפלת קרן ישראל ה' ירחם. הסכמי "השלום" המדומה, בו הופקרו חיי אחינו בני ישראל, כאשר נמכרו הם ומשפחותיהם ע"י אחיהם לידי גויים אויבים, ומסירת אדמת אה"ק לידי זרים, הינם תזכורת מרה למכירת יוסף הצדיק לישמעאלים.

לצערנו, גם אנו, נאמני דבר ה', הבונים באהבה את הארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה, לא השכלנו לשוב ולהסיר את החרפה מעיר ברית האבות והבנים. וקריאתו המפורסמת של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשנת תשכ"ז עדיין מהדהדת ברמה: "איפה שכם שלנו"?

יוסף הצדיק ושכם עיה"ק מחכים לשובם של הבנים וכריתת ברית מחודשת בין ישראל לאביהם שבשמים. ברית שתזכה אותנו לשוב ולשמוע את דבר ה' שנאמר בשכם "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ומתוך כך נמשיך כולנו בדרכו של אברהם "ויקרא בשם ה'".

 


[א] בראשית מה,כו.

[ב] בבא בתרא עח,ב: "המושלים ביצרם" – אלו הצדיקים (רש"י). וראה כוזרי תחילת מאמר ג' על החסיד-המושל.

[ג] משלי י,כה

[ד] זוהר ח"ב קטז,א.

[ה] דברי הימים א' כט,יא.

[ו] בראשית מח,כב.

[ז] שמות רבה כ,יט.

[ח] שמות ג,טז.

[ט] שמות יג,יט.

[י] יהושע כד,לב.

[יא] בראשית רבה עט,ז.

[יב] בראשית כג,כ.

[יג] בראשית יב,ו.

[יד] מובא בספר "חן טוב". וראה בהרחבה בספר 'אהבת הארץ' מאת אהובנו ר' הלל ליברמן הי"ד.

[טו] בראשית לג,יח.

[טז] לפי חז"ל בסוטה לו,א.

[יז] 'אמרי נועם' פרק כז.

[יח] מתוך "שירת שכם" לר' הלל ליברמן הי"ד.

[יט] יהושע כד,כה.

[כ] סנהדרין קב,ב.

[כא] גור אריה בראשית יב,ו.

[כב] פרשת וישלח שנת תרע"ב.

[כג] צדקת הצדיק אות קעא, עיי"ש.

[כד] מתוך כתבי ר' יהודה אלקלעי, הוצאת מוסד הרב קוק.

0

ליקוט מקורות הנוגעים למנהג ישראל לפקוד את קברות הצדיקים

. חשיבות מרובה נודעת למקום קבורתם ומנוחתם של רועי ישראל, בפרט כאשר מקום זה מפורש בתורה או בנביאים. כאן נביא מעט מקורות הנוגעים למנהג ישראל לפקוד קברות צדיקים. צדיקים בחייהם בחיי הצדיק בעלמא-הדין, מצוה לדבוק בו ולאהבו, וזוהי הדרך לאהבה ודבקות בה', כדברי חז"ל[א]: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו" – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. וכן אמרו חז"ל: "את ה' אלהיך תירא" – "לרבות תלמידי חכמים"[ב]. שהרי הצדיקים הם "מרכבה לשכינה"[ג] –"ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה", כדברי הרמב"ן[ד]. אל הצדיק אנו באים גם בכדי לבקש ממנו שיתפלל בעדנו, כמו שמוצאים אנו פעמים רבות מספור בתורה בנביאים ובדברי חז"ל, למשל: דברי ה' לאבימלך על אברהם אבינו "כי נביא הוא ויתפלל בעדך"[ה], דברי משה רבינו "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים" – "להתפלל על חוליהם"[ו], דברי העם למשה "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו… התפלל אל ה'"[ז], ואצל שמואל הנביא: "ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך"[ח]. וכן אמרו חז"ל "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים"[ט], וגדול כוחו של הצדיק עד שבתפילתו יכול לבטל את גזירת המקום[י]. צדיקים במיתתם "צדיקים במיתתם קרויים חיים"[יא] – הקשר החי של בית ישראל עם דמות הצדיק ממשיך גם לאחר מיתתו. וכך אמרו חז"ל: "גפן ממצרים תסיע – מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות"[יב]. ובזוהר הקדוש אף נאמר[יג]: "צדיקא אף על גב דאתפטר מהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחיוהי" [– אף על פי שנפטר הצדיק מזה העולם, לא הסתלק ולא נאבד מכל העולמות, שהרי בכל העולמות נמצא יותר מבחייו]. קשר זה עם הצדיק שנפטר מתבטא גם בקשר ממשי עם מקום קבורתו. כך למשל היו נוהגים "יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם"[יד]. וכן מנהג קדום הוא להשתטח על קברות הצדיקים[טו], במיוחד למטרת תפילה, כדברי חז"ל שביום התענית יוצאים לבית הקברות "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים"[טז]. כך מצינו כבר בתורה: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון"… מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"[יז]. וכן רחל אמנו נקברה בדרך אפרת בכדי "שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים"[יח]. ועל משה רבינו אמרו חז"ל[יט]: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד ביהמ"ק ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בתפילה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפילה בעדנו. ועומד משה ומבטל את הגזרה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". פעולת צדיק בדברי הזוהר הקדוש נמצא פתח למעלת ההשתטחות[כ]: ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו… כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון ומודיעי להו צערא דעלמא, וכלהו עאלין בההוא פתחא דגן עדן ומודיעי לרוח… וכלהו מודיעין לנשמה, ונשמה אודעת לקב"ה וכולהו בעאן רחמי על חיין וחס קודשא בריך הוא על עלמא בגיניהון. ועל דא אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו". [תרגום: ובשעה שצריך העולם רחמים, והולכים החיים ומודיעים לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם... אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתכנסות והולכות לישיני חברון ומודיעות להם צער העולם. וכולם נכנסים באותו פתח של גן העדן ומודיעים לרוח.. וכולם מודיעים לנשמה. ונשמה מודיעה לקב"ה וכולם מבקשים רחמים על החיים ומרחם הקב"ה על העולם בזכותם. ועל זה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו"]. ועוד האריכו לבאר את מהות ההתקשרות הנעשית בהשתטחות, שנפש האדם המשתטח מתדבקת עם נפש הצדיק, כמבואר בדברי האר"י הקדוש וגוריו, וכן בספרי החסידות[כא]. והדגישו שההשתטחות על קברות הצדיקים צריכה לבוא מתוך תשובה ולב-נשבר, ככתוב בזוהר: וכד ישראל אתאן למתיהון אתיין בכמה תשובה לקמי קודשא בריך הוא, בתבירו דלבא, בתעניתא לקבליה וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קודשא בריך הוא עלייהו וקודשא בריך הוא חייס על עלמא בגיניהון. [תרגום: וכשישראל באים למיתיהם, באים בכמה תשובה לפני הקב"ה, בשבירת הלב ובתענית לפניו, והכל כדי שנשמותיהם הקדושות יבקשו רחמים לפני הקב"ה עליהם, והקב"ה ירחם על העולם בגללם]. אכן, "המשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב"ה"[כב]. הכל מודים שאין להתפלל אל המתים עצמם, כאילו שבכוחם להיטיב או להרע, אלא שנחלקו האם ניתן לפנות אל הצדיק ולבקש שיתפלל בעדנו: יש שכתבו "אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו, רק שאנו הולכים לבית הקברות ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים גם-כן ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל"[כג]. אך הרבה פוסקים האריכו להוכיח ולקיים את המנהג לפנות בבקשה אל המתים, וכדברי חז"ל על כלב בחברון ועל קבורת משה רבינו[כד], ולכן כתבו "ויכול להשתטח על קבר הצדיק, ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקדוש ברוך הוא כך וכך"[כה]. וכל אחד יחזיק במנהגו. מקום קדוש וטהור מלבד ההתקשרות לנשמת הצדיק שנפטר, המבקש עלינו רחמים, מעלת ההשתטחות היא גם בכך שבמקום זה שטמון בו הצדיק יש קירבה יתירה לשכינה, כדברי הר"ן[כו]: "ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם מקומות קברותיהם ראויין להמצא השפע שם… כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא [בגלל שנמצאים] שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי". "דכלב שנשטתח על קברי אבות התפלל שם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת… שהמקום גורם"[כז]. וכן כתבו גדולי הפוסקים: "מה שרגילין ללכת לבית הקברות בתעניות… משום דבבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קדש"[כח]. וגדולי המקובלים אמרו בשם הגר"א כי "בזמן הזה השראת השכינה אצל קברי הצדיקים"[כט]. ביטוי זה, שקבר הצדיק הוא "מקום קדוש וטהור", אינו סותר את ההלכה שגופו של הצדיק וקברו טמאים בטומאת-מת, ולכהנים אף אסור לבוא במגע עמם[ל], אלא שלמרות זאת נמצאת בו מעלה מיוחדת, ובחינת השראת-שכינה. * על פי הדברים האלה, נקל להבין עד כמה חשוב הדבר שמקום מנוחת הצדיק יהיה בידי אלו הקשורים אליו, צאנו ועמו בני ישראל. אף מצינו הקפדה מיוחדת שקברו של צדיק ישאר בנחלת זרעו – כדברי חז"ל שלא יתכן ש"נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו!", חס ושלום[לא]. קברו של יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם" שמשה רבינו ויהושע בן-נון עסקו בקבורתו, ודאי וודאי שצריך להיות תחת יד ישראל, הנקראים כולם על שמו של יוסף, ואז נוכל לשוב ולפקוד כראוי את המקום הזה בשכם עיר הברית.

 

[א] כתובות קיא,ב. [ב] פסחים כב,ב. [ג] בראשית רבה מז,ו. [ד] דברים יא,כב. [ה] בראשית כ,ז. [ו] רמב"ן שמות יח,טו. [ז] במדבר כא,ז. [ח] שמואל א' יב,יט. [ט] בבא בתרא קטז,א. והובא ברמ"א יו"ד שלה,י. [י] מועד קטן טז,ב. [יא] רש"י בראשית יא,לב. [יב] שמות רבה מד,א. [יג] זוהר ח"ג עא,ב. וראה ביאור הדבר בספר התניא, אגה"ק כז. [יד] רש"י יבמות קכב,א בשם הגאונים. [טו] למעשה, מלבד ההשתטחות על קברי צדיקים, מנהג ישראל הוא לבקר קברי אבות וקברי קרובים, כדברי הרדב"ז (על הרמב"ם הלכות אבל פ"ד ה"ד): "וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם". ויש בזה פרטי הלכה ומנהג רבים, ראה בגשר החיים ח"א פכ"ט. [טז] תענית טז,א. וראה שם כג,ב שכך עשו גדולי החכמים בעת הצורך. [יז] סוטה לד,ב. [יח] רש"י בראשית מח,ז. [יט] סוטה יד,א, לגירסת העין-יעקב והגהת הב"ח. [כ] זוהר ח"ג ע,ב. עיין שם באורך. [כא] ראה ב"קונטרס ההשתטחות" לאדמו"ר האמצעי ר' דובער מליובאוויטש. [כב] מהרי"ל הל' תענית. הובאו דבריו בבאר-היטב או"ח תקפ"א,ד. [כג] מהר"ל נתיב העבודה פרק יב [בהקשר לדבריו שם כנגד הנוהגים לומר"מכניסי רחמים" וכו'. וראה מה שהמליץ טוב על המנהג במבוא לסדור 'אוצר התפילות']. [כד] ראה מה שכתב בגשר החיים ח"ב פכ"ו. וראה עוד שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לא, שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' נג, שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סי' מג. ועוד. [כה] בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים. [כו] דרשות הר"ן, הדרוש השמיני. וכיו"ב בספר העיקרים מאמר רביעי פל"ה. [כז] הב"ח ביו"ד ריז בשם תשובת מהר"ר חיים פלטיאל. עיי"ש, ובש"ך יו"ד קעט סקט"ו. [כח] מהרי"ל הלכות תענית. וראה בשו"ת משפט כהן סי' קמז שדן אם מלבד התועלת בהשתטחות על קברי צדיקים, שעל ידי כך הצדיקים מבקשים עליו רחמים, יש בזה גם גדר של מצוה, עיי"ש. [כט] מובא בספר הק' לשם שבו ואחלמה ח"ד. [ל] אמנם יש מן הפוסקים הסוברים שצדיקים במיתתם אינם מטמאים, ומכל מקום הדעה המקובלת בהלכה היא שאין לסמוך על זה, ראה פתחי תשובה יו"ד שעב,ב. שדי-חמד מערכת ראש השנה כלל א אות ו. [לא] בבא בתרא קיב,א.

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

השופר השחור מקבר יוסף

 עודד מזרחי

 

בבית המדרש שעל ציון יוסף הצדיק בשכם שימשו בקודש שני שופרות – האחד בהיר והשני שחור. בראש השנה תשנ"ז נערכה תפילה בקבר יוסף. החג חל אז ביום שבת, שבו לא תוקעים בשופר, וביום ראשון. לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה ביום ראשון, החל בעל התוקע הקבוע של הישיבה לקרוא את הפסוקים "קולי שמעה כחסדך…", שראשי תיבותיהן הן קר"ע שט"ן. לאחר שברך את הברכות, אחז בשופר השחור והתכונן לתקיעות. הוא היה מיומן בשופר זה, שהיה קל לתקיעה וצליליו היו צלולים וברורים. הוא החל לתקוע ללא הצלחה. ניסה שוב ושוב ולא הצליח. בקושי יצאה גניחה מהשופר. כוחותיו של התוקע כלו ממאמץ. בשלב זה סימן לו ישעיהו, שתקע בשופר השחור בימי אלול, שיעביר אליו את השופר. אולי הוא יצליח לתקוע כהלכה. ישעיהו ניסה, וגם הוא לא הצליח להפיק את הקולות הנדרשים. ניסה לשנות את זווית פיו, העביר לצד ימין, לצד שמאל, לאמצע. שום דבר לא הועיל. בקושי הפיק תקיעות מקוטעות, שרק בדיעבד ניתן להחשיבן. בתפילת הלחש ובמוסף נשנה הדבר. כמעט שיצאה נשמתו עד שהצליח איכשהו להוציא את הציבור ידי חובה בתקיעותיו. נוצרה הרגשה כללית קשה. כולם חשו שכח עליון מעכב בעד התקיעות, ובפרט שהיה מדובר בשופר כה נוח. בכל שנה נהגו המתפללים בקבר יוסף ללכת למעיין שליד כפר בלטה לקיים תשליך. באותה שנה, בגלל שהשוטרים הפלשתינים חלשו על האזור, לא הייתה לבני הישיבה אפשרות להגיע לשם, ולכן התשליך נערך ליד הברז. כולם אמרו את הנוסח ליד הברז הפתוח, ולאחר מכן ניסו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים" ולרקוד כבכל שנה, אבל התחושה הייתה מעיקה, הורגש שמשהו לא טוב מרחף באוויר. שבועיים לאחר מכן, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, החלו התפרעויות של הפלשתינים. בני הישיבה נאלצו לנטוש את מתחם הקבר. במהלך הקרבות נהרגו בשכם ששה חיילים. שוטרים פלשתינים ופורעים רבים נכנסו למתחם הקבר, שרפו ספרי קודש, השחיתו ובזזו חפצים. כאשר חזרו בני הישיבה לקבר לאחר החגים ובשוך המאורעות, גילו בין יתר הנזקים הקשים וחילול הקודש, כי השופר השחור נעלם. שנתיים וחצי לאחר מכן נסע ישעיהו לשבות אצל הוריו בקרית ארבע. ביום ששי הלך לבקר אחד מחבריו לישיבה, ששרת בצבא בחברון. לפני שנפרדו, נזכר לפתע החבר: "יש אצלי בפלוגה מישהו, שלידי אביו התגלגל שופר שנשדד מקבר יוסף". ישעיהו נזכר בשופר שנעלם. הם חיכו כחצי שעה עד שהחייל בפלוגה יסיים את שמירתו, ואז פנו אליו כדי לקבל את מספר הטלפון של אביו. ישעיהו התקשר לאב, המתגורר בראשון לציון, שאמר לו: "נכון, יש אצלי שופר שאחי קיבל מסוחר ערבי בשכם, ואני מוכן להחזיר אותו לישיבה שהוא שייך לה". "האם זה שופר שחור?" "כן, שחור". ישעיהו הנרגש ביקש: "תן לי את הכתובת שלך. במוצאי שבת אני מתניע ומגיע אליך". במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נכנס ישעיהו לרכבו ונסע בקוצר רוח לראשון לציון. הוא הגיע לאדם המיועד שהראה לו את השופר, ואכן היה זה השופר השחור. וכך סיפר האיש: "אחי עוסק במסחר עם ערבים. לפני חודש, באחת מנסיעותיו לרגל עסקיו, פגש באחד המחבלים המשרתים במשטרה הפלשתינית. השוטר-מחבל סיפר כי במהלך עבודתו במשטרה ערך חיפוש בבתי החשודים בשכם, ובאחד מהם נמצא השופר. הוא העבירו לאחי, ואחי שלא ידע מה לעשות עם השופר, העבירו אלי. ביום רביעי האחרון פגש בני בחבר ילדות, שלא ראה כמה שנים, וסיפר לו את סיפור השופר, ואותו חבר נזכר שבפלוגתו משרת תלמיד מישיבת קבר יוסף, והוא כנראה פנה אליך…" ישעיהו הודה לו ונסע מראשון לציון ישירות למחנה חורון. הוא הספיק להגיע לאוטובוס שיצא בעשר וחצי בלילה ונכנס עמו לשכם. כאשר הגיע לקבר, קודם כל תקע בשופר שלושים תקיעות מכל הלב. כולן היו מושלמות. אז חש שעניין התקיעה בשופר אינו טכני בלבד. כאשר מידת הדין בתוקף, בעל התוקע הטוב ביותר, לא יוכל לתקוע בשופר, ולהפך, כאשר מידת החסד שולטת, גם האדם הנרגש ביותר, יוכל לתקוע בו היטב. הוא התקשר לרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת "עוד יוסף חי", וסיפר לו את המעשה. הרב אמר: "זה סיפור שנאה לספרו במוצאי שבת".

 

פורסם באתר ישיבת עוד יוסף חי

0

כיסא הברית

עודד מזרחי

 

בערב ראש השנה תשס"א התכוננו אנשי ישיבת קבר יוסף לקיים את החג כמדי שנה במתחם הקבר בשכם, עיר הברית. אז פרצו המהומות בהר הבית. אחר-הצהרים הגיעה הודעה בהולה שעליהם לעזוב מיד את המקום מחשש להתלקחות, וכך עשו.

בעשרת ימי התשובה תקפו הפורעים את קבר יוסף. כוח צבאי קטן ששהה במקום התגונן ללא סיוע כמעט. הלוחם הדרוזי מדחת יוסוף שנפצע לא חולץ, ודימם למוות. בליל שבת שובה התקבלה החלטה לנטוש את קבר יוסף.

מח"ט הגזרה הגיע בלילה לבסיס היחידה המיוחדת של משמר הגבול ואמר למפקד: "עלינו להיכנס למתחם הקבר עם שתי משאיות, כדי לחלץ את חיילי מג"ב הנצורים ולפנות ציוד וספרי תורה. אני אהיה במשאית הראשונה, ומישהו מכם יאבטח אותנו במשאית השנייה".

שי הקצין שמע את השיחה והתנדב למשימה. המח"ט עלה על המשאית הראשונה, ואילו שי, ועמו רב צבאי ונהג, נכנסו לשנייה. כאשר נסעו מישש שי בצווארו את תליון ה'חי' שקיבל מאמו. לפני שלושה ימים נקרעה השרשרת פעמיים, והוא חיברה מחדש. כמה שעות לפני המשימה נקרעה שוב, אבל הוא חש שעליו לענוד בכל אופן את התליון וקשרו בחוט לצווארו.

כאשר הגיעו למתחם, העלו את חיילי מג"ב הנצורים והחלו לפנות כל מה שיכלו. הם לקחו ארגזי תחמושת וציוד צבאי נוסף, וכן ספר תורה, ספרי קודש ופרוכות. שי הסתובב בפעם האחרונה במתחם השרוף והסתייע בפנס שהוצמד לנשקו. לפתע ראה כיסא של אליהו הנביא, מפויח לגמרי. הוא החליט: יתהפך העולם, אני מוציא את הכיסא מפה! כולם היו בלחץ אדיר לצאת. עוד מעט יתחילו התפילות במסגדים, ובכל שנייה עלול להתלקח קרב.

שי יצא החוצה ובידו הכיסא. המשאית היתה עמוסה, אבל הוא הצליח איכשהו לדוחפו, התיישב ליד החלון ודיווח בקשר על יציאתם. המשאית נסעה ברחובות שכם. הם הגיעו לציר המוסכים, ולפתע נורו צרורות מכל הכיוונים. כאשר הגיעו לצומת הממתקים, ביציאה מהעיר, נשם שי לרווחה: ברוך ה', גמרנו עם הבלגאן! הוא התיישר בכיסא, ואז נורתה ירייה…

הכדור פגע בלועו של שי, עבר דרך שיניו, חדר לתוך לשונו והתרסק בתוך לסתו, מבלי שיהיה חור כניסה וחור יציאה. הוא היה בהכרה מלאה והחל לירוק שיניים, סחוס ודם שדלף ללא הרף. מחשבתו הראשונה היתה: אם לא הייתי מוציא את הכיסא הייתי חוטף את הכדור בראש, כמה סנטימטרים למעלה! הנהג דיווח בקשר למח"ט ששי חטף כדור בראשו והוא מדמם בטירוף. הם נסעו במהירות והגיעו לחטיבה. לאחר רבע שעה הגיע מסוק ופינה אותו לבית החולים בתל השומר. הוא דימם ללא הרף, אבל נותר בהכרה מלאה, ולמרבה הפלא לא כאב לו כלל. המסוק הגיע לתל השומר. שי הורדם, ואז החל ניתוח שארך שמונה שעות.

לאחר שהתעורר הונשם יום וחצי, בגלל איבוד הדם הרב. כשנפתח הפצע בלחיו והוצא הקליע, התברר שהוא עבר מילימטרים ספורים מגזע המוח. לאחר חודש וחצי שוחרר לביתו בנהריה. אז החל שי להתעניין בגורלו של הכסא שחילץ מקבר יוסף. הוא חיפש באינטרנט, הגיע לאתר של ישיבת 'עוד יוסף חי', וכתב להם: "לאנשי קבר יוסף! נפצעתי בראשי בקבר יוסף בזמן פינוי המקום בליל שבת. אני מרגיש שניצלתי בזכות הכיסא של אליהו הנביא שהוצאתי משם. אבקש מכם שאם אזכה לבן, אקבל את הכיסא לברית המילה. שי שילר".

יהודה ליבמן, מראשי הישיבה, החזיר לו דוא"ל וכתב ששמח לשמוע על הצלתו וכי ירצה לשמוע ממנו בעל-פה פרטים נוספים על האירוע. שי השיב כי אינו יכול לדבר כעת, מפני שהוא פגוע בפיו, ויהודה ביקש שברגע שיוכל לדבר, יצור עמם קשר טלפוני. אנשי הישיבה ניגשו למחנה הצבאי של חטיבת השומרון וקיבלו, בין יתר חפצי הקודש, את הכיסא של אליהו הנביא. לאחר כמה שבועות התקשר שי לישעיהו בן פנחס, מאנשי הישיבה, וסיפר על מה שאירע לו. אנשי הישיבה התרגשו מסיפורו והתפללו להחלמתו, וסברו שבכך הסתיים העניין. אך בסוף אלול התקשר שי לישעיהו ובישר: "בשעה טובה נולד לי בן, ואני מבקש את הכיסא של אליהו הנביא…"

יהודה וישעיהו העמיסו את הכיסא על רכבם ונסעו מוקדם ביום שישי לנהריה, שם המתינו להם חיילי משמר הגבול, בני משפחה ומכרים רבים. שי ביקש מיהודה שיספר על הקשר שלהם לקבר יוסף. לאחר מכן לקח שי את המיקרופון וסיפר את סיפורו. הקהל התרגש, וכמה משתתפים אף בכו למשמע דבריו. הרך הנימול נקרא נריה יוסף. רק לאחר הברית הם שמו לב לכך שהם נמצאים בערב שבת שובה, בדיוק שנה תמימה מיום ההצלה.

פורסם באתר בשבע

0